ממתקים לשבת: רודפים אחרי דרקונים בדרך לשקיעה...

פגז מהעבר 1: כל כך צעירים. שיר הפתיחה השבוע מגיע מאחד האלבומים החשובים של שנות ה-90 בבריטניה. בארה"ב החלו לקום להקות שמרדו בצליל הנקי של הרוק והרחיבו את גבולות הביטוי בהתחייחסם לתחושות הניכור והאכזבה של בני דור ה-X מהמציאות אליה צמחו. זרם זה הלך והתעבה לכדי זרם הגראנג' שהבטיח מהפיכה שהכזיבה (יש שמסמנים את סופו היצירתי של עידן הגראנג' במותו של Kurt Kobain, סולן Nirvana). בריטניה לא הצליחה להצמיח תשובה מיידית ולתוך הואקום הזה נכנסה הגרסא הבריטית של המהפיכה שנקראה Brit-Pop, שילוב סגנונות בין רוק עוקצני למלודיות פופ, מלוות בעיקר במבטא בריטי כבד. Suede היו הנסיכים היפים של הזרם הבריטי, שהובילו אתו לכיוונים אפלים במיוחד, תחילה ב-Suede שחגג השבוע יום הולדת 20 ב-29 במרץ ולאחר מכן, ב-Dog Man Star שייקח עוד זמן עד שיבינו עד כמה גדול הוא היה... השיר שפותח את האלבום ממשיך לרגש אותי גם היום. הגיטרה הזועמת של Bernard Butler והקול המזוכך של Brett Anderson יצרו את אחד מהימנוני הבריט-פופ הראשונים. השיר מדבר על נעורים שנקטעים בטרם עת, ללא מתן ביטוי מדוייק למקרים עליהם הם מדברים אלא באופן מופשט, מה שהופך את השיר הזה למנת מלנכוליה עם פרשנות פתוחה שעד היום מתקשים לשים עליה את האצבע...

קצת Sigur Ros. החבר'ה שהעלו את איסלנד למפה (אחרי ביורק, כמובן) חוזרים עם סינגל ראשון מתוך אלבום שעתיד לצאת במהלך השנה הקרובה. האלבום הזה מבטיח להיות מעט רועש מקודמיו וזה די ניכר ב-Brennisteinn, אבל יש בזה אלמנט מהפנט בדיוק כמו האלבומים הקודמים שלהם. תמיד הפליאה אותי העובדה שאנשים מתאהבים בשירים למרות שהם לא מבינים את מילותיו, Sigur Ros ממשיכים להוכיח שזה אפשרי.

מה יוצא כצרפתי ונורווגית נפגשים בסרט הוליוודי? ובכן, כנראה שדברים נפלאים. בדרך כלל אני לא נוטה להזכיר שני שירים במרווח זמן די קצר מאותו פרוייקט, אבל במקרה הזה קשה להתעלם משיתופי הפעולה שיצר Anthony Gonzalez, הלא הוא M83 הצרפתי עבור פסקול הסרט העתידני של טום קרוז שנקרא Oblivion. הפעם הוא משתף פעולה עם המלאכית הנורווגית Susanne Sundfor כדי לייצר את שיר הנושא של הסרט. ואיזה שילוב נהדר זה, ממש עושה חשק להקשיב לפסקול ואפיל ולראות את הסרט...

המחמם פורץ קדימה. לפני הופעות חיות בדרך כלל יש את החבר'ה שמחממים את הקהל לפני הופעת האמן המרכזי. לטעמי, יש כאלה שמצליחים בזה יותר ויש כאלה שפשוט מקררים את הקהל... השם Pat Grossi לא אומר יותר מדי למי ששומע אותו. גם שם הבמה שלו Active Child, שמייצר מוזיקה אלקטרונית עם נגיעות של ניו וייב ודרים פופ עדיין לא פרץ לתודעת ההמונים. מה שכן, הבחור הצטרף לסיבוב ההופעות של M83 ב-2011 ואם השיר שהוא משחרר עכשיו, Evening Ceremony, מתוך פסקול של הסרט The Host הרי שיש למה לצפות בהמשך לקראת האלבום השני שלו

המטיף מבריסטול חוזר. סצינת הטריפ הופ של בריסטול תמיד הייתה קצת אפלולית, אבל מי שניצח על הצד האפל היה ללא ספק Tricky, שהוציא כמה אלבומים מצויינים בשנות ה-90 והמשיך לעבוד גם אל תוך המילניום החדש, בצורה שקצת עידנה את המוזיקה המקורית שלו. הסינגל Does It בו הוא משתף פעולה עם Francesca Belmonte אמור להופיע כחלק מאלבום שייצא בתחילת מאי. טריקי הצהיר הפעם שהוא יעמוד מאחורי כל סינגל של האלבום ולא ממש אכפת לו מה אנשים אחרים יאמרו או אם יאהבו את האלבום כיוון שהוא חוזר לשורשים. אם זו החזרה לשורשים שלו, אז הולך להיות אלבום ממש ממש מסקרן....

 

לאבד את עצמך (ולמצוא מחדש..) גם ה-Black Rebel Motorcycle Club, ההרכב עם אחד השמות המדליקים בשכונה שנטלו על עצמם את שמה של הכנופייה של מרלון ברנדו מתוך הסרט The Wild One מ-1953 (השם של הכנופייה האחרת, The Beetles, כבר נתפס על ידי כמה ברנשים בריטים צעירים לפני מעל 50 שנה...), הוציאו אלבום חדש. Specter At The Feast, אלבומם השביעי בקריירה נוצר מתוך הכאב על מותו של אביו של הבסיסט Robert Levon Been, ששימש גם כאיש הסאונד של הלהקה ובעברו הוביל להקה בשם The Call. השיר שמסיים את האלבום, Lose Yourself, הוא אחד הקטעים היפים ששמעתי השבוע.

כל כובד המשקל. אחד האמנים המוערכים יותר בסצינת האינדי האמריקאית בשנים האחרונות הוא Ty Segall שהוציא כבר כמה אלבומים לאורך הדרך. עכשיו הגיע תורו של נגן הבס שלו, Mikal Cronin, לשחרר רצועות עצמאיות ולא דרך אחד מהרכבי הלוויין האחרים שבהם היה שותף עד כה (ויש הרבה כאלה...) ואכן, בתחילת מאי הוא עתיד להוציא את אלבומו, MCII, שצפוי לכלול אלמנטים של פולק, אינדי ורוק, שבאים לידי ביטוי יפה בסינגל הראשון, Weight.

 

ביי ביי דנבר. אחת המחוות המוזיקליות היפות שעומדות לצאת מוקדשת ל-John Denver, שיקבל כבוד מכמה אמנים מובילים, חלקם מסצינת האינדי. האלבום ייקרא The Music Is You: A Tribute To John Denver שייצא בקרוב ויכיל ביצועים של Khatleen Edwards, My Morning Jacket, Lucinda Williams ועוד רבים וטובים. אחד הביצועים המעניינים מהאלבום הזה משלב את J Mascis מ-Dinosaur Jr ו-Sharon Van-Etten שהופכים את Prisoners לשיר רוק כסחני במיוחד

קפיצה קטנה לשנות ה-50. מזל שיש עדיין את יום התקליט, שבו אמנים מוציאים סינגלים במיוחד עבור יום שמקדש דווקא אמצעי טכנולוגי שהולך ונעלם בעידן של MP3 ו-Streaming. אחד הביצועים היפים שיצאו בינתיים הוא גרסת כיסוי של Dark Dark Dark, הרכב אינדי-פולק-פופ ממיניאפוליס שחידשו שיר של עצמם רק בגרסא הרבה יותר וינטאג'ית. What I Needed הוא סיבה מספיק טובה להמשיך את היצירתיות המבורכת של היום הזה (הסינגל ייצא ב-20 לאפריל)

גם הסטרוקס הוציאו אלבום השבוע. ומהאזנות ראשונות אליו, לא מדובר במשהו פורץ דרך או יוצא מן הכלל. ניכר שהחבר'ה האלה סובלים מתסמונת האלבום הראשון, Is This It, שיצר סביבם הייפ וציפייה גבוהים. התוצאות לא מיהרו להגיע ואמנם האלבום הה הוא כנראה הטוב ביותר שלהם מאז אלבום הבכורה, אבל עדיין עושה רושם שהם די מיצו את עצמם... מתוך האלבום הזה, למעט סינגל הבכורה All The Time, שהוא יוצא דופן באיכוו ביחס לאלבום וכבר הזכרתי אותו בעבר, השיר Welcome To Japan מהווה רצועה נוספת שאפשר להקשיב לה

 

מחץ הדלתא? הכנתי טוב-טוב את האוזניים ופיניתי זמן להאזין בשקט לאלבום החדש של Depeche Mode שיצא בשבוע האחרון. אני עוקב אחריהם כבר כמעט שני עשורים ודי מעריך את מה שהם עשו עד תחילת המילניום הנוכחי ולכן, ההבטחה ש-Delta Machine יהווה עוד קפיצת מדרגה ביצירה שלהם טיפחה בי ציפיות גדולות. שלא תבינו לא נכון, האלבום החדש שלהם הוא לא אלבום רע בכלל, יש בו מלודיות נפלאות ושירים שמשלבים היטב בין Dave Gahan ל-Martin Gore, אבל הוא לא מדגדג את אוויר הפסגות שהם שאפו במילניום הקודם. יש באלבום הרבה רפרנסים לעבר, מהם אהבתי במיוחד את My Little Universe, שהוא מעין מבט לאחור של המלך שיושב על הכיסא בקליפ הנפלא של Enjoy The Silence....

 

אליזבת' הקטנה. ללא האינטרנט כנראה שלא הייתי מגיע להרכב הניו זילנדי הזה, שגר בברלין ונקרא Charity Children. מדובר בהרכב של שני זוג אוהבים Chloe Lewer ו-Elliott McKee שהתחילו את דרכם הפינות רחוב פנויות ברחבי ברלין ומשם המשיכו למרחבים סגורים וחמים יותר (לדבריהם...). המוזיקה שהם מייצרים היא פולק שקצת נדיר לשמוע ממרכז היבשת הישנה, בעיקר בגרמניה, אבל השיר שהם שחררו לראשונה ליוטיוב לפני כחודש בשם Elizabeth מלווה בקליפ יפהפה שמזכיר לי את Jeremy המופתי של Pearl Jam (אבל כאן נגמר הדמיון...)

 

קצת חלומות מבלגיה. מסתבר שגם בבלגיה ישנה מגמה של דרים-פופ שמתחילה לצמוח והפעם יצא לי לשמוע את Float Fall, צמד המורכב מ-Rozanne Descheemaeker ו-Ruben Lefever, שהוציאו סינגל בכורה יפהפה שנקרא Someday. שיר נפלא להתחיל איתו איזשהו יום, בעיקר אם יש שמש בחוץ...

 

קח אותי לים. אמנם מזג האוויר בארה"ב ממשיך להיות מושלג גם בשבוע הנוכחי, אבל זה לא מפריע להרכב הברוקלינאי Salt Cathedral לבקש מהמאזינים לקחת אותם לים בשיר Take Me To The Sea. החמישייה הזו מבטיחה להוציא אלבום עד סוף השנה, בינתיים הם משאירים שיר ראשון מעורר תיאבון לשמש וים

 

ואם כבר ים, אז מה עם גלים? ובכן, יש גם גל שחוזר עם אלבום חדש. אמנם לא מדובר ב-"גל חדש", אלא באינדי אמריקאי שהתחיל דווקא מפיטורים מעבודה של סולן ההרכב, Zach Shcwartz בתחילת המילניום. מאז הוציא הצמד הזה 4 אלבומים, כשהחמישי ייקרא Nightingale Floors וייצא בהמשך השנה. מתוכו הם משחררים את College שלא מצביע על פריצת דרך חדשנית, אבל מלטף את האוזניים בניגוד לגלי הפרא של האוקיינוס, כשם ההרכב Rogue Wave.

פגז מהעבר 2: אלה החיים האמיתיים שלך. כאמצע שנות ה-90, Pulp היו הצלע הרביעית, "האינטיליגנטית", של סצינת הבריט-פופ לצד Suede, Blur ו-Oasis. הם שרו על פערי המעמדות המתהווים בבריטניה שלאחר עידן מרגרט תאצ'ר  (Common People) ועל החלומות הבורגניים הקטנים והתגשמותם (Disco 2000) ועשו את בסגנונם העוקצני-קופצני. האלבום הבא, This Is Hardcore שחוגג ב-30 במרץ את יום הולדתו ה-15 (יצא ב-1998), המשיך עם אותה שירה מתוחכמת, אך עם צלילים אפלים יותר. אם חוזרים לתחילת הרשימה, זה האלבום הכי סווידי שהוציאו Pulp ובו הם טיפלו בבעיות של הבורגנות האנגלית המתפתחת: השאיפה להגשמה עצמית ועשיית ממון שגורמת לאנשים לשכוח שהם יזדקנו יום אחד (Help The Aged), מחשבות על שינוי חברתי (The Day After The Revolution) ועל חלוקת התפקידים המסורתית (Dishes). מעל כולם בלט שיר הנושא של האלבום This Is Hardcore. יש הטוענים שהשיר מעוטר בהפניות פורנוגרפיות שתכליתן להראות את הסיאוב והניצול מאחורי התעשייה הזו ומצד שני, יש אנשים שהרחיבו את הפרשנות לעבר התעשייה הקולנועית שמחפצנת את גוף האדם, מבקשת להעמיד אותו בתצורות מסויימות ומקדשות את הטכניקה על המהות. שיר נפלא שמעורר מחשבות גם אחרי 15 שנים....

ממתקים לשבת: פולק להמונים

שיר פתיחה: ישנם שירים שאנחנו מתקשים להעריך בזמן אמת. אנחנו שומעים אותם, הם חולפים לנו בין האוזניים וממשיכים הלאה למדף הדיסקים או לספריית המוזיקה קבצי ה-Mp3, עם סיכוי סביר להישאר שם עזובים עד לניקיון הפסח הבא. אבל ישנם כמה שירים ברי מזל שפוגשים אותך שוב בנקודת זמן אחרת בחייך ואז הם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהלקסיקון המוזיקלי שלך. זה מה שקרה לי עם Where Is My Mind של ה-Pixies, שיהופיע באלבום הבכורה המלא הראשון שלהם, Surfer Rosa, שיצא לפני 25 שנים ב-21 למרץ 1988. עד לשנת 2000, הוא נשמע לי שיר רגיל לחלוטין והיה בדרך להיות עוד שיר נטוש. אבל ברגע ששמעתי אותו על רקע מגדלי קו הרקיע של ניו יורק, הצונחים לנגד עיניו של אדוארד נורטון, שזה עתה הצליח להיפטר מתאומו הסכיזופרני, טיילור דרדן (בראד פיט) בסרט מועדון קרב, זה היכה בי (בערך כמו שזה חבט בנורטון לאורך כל הסרט...). אנחנו חיים בעידן סכיזופרני, בו המציאות הקפיטליסטית כופה עלינו להתפצל בין כמה זהויות (זה הרעיון שקידמו שני פילוסופים צרפתיים בשם דלז וגוטארי בספרם "קפיטליזם וסכיזופרניה"), עד לטשטוש כמעט מוחלט של המציאות, החלומות והגשמתם.  

סיפורי המלאכית. אם אלוהים היה בוחר לרדת עלי אדמות, כנראה שמי שהייתה מלווה אותו בנגינה בדרכו מהשמיים ארצה, הייתה Joanna Newsom הנפלאה עם הנבל הענוג והלוק המלאכי שלה. אם הייתם אומרים לי לפני כמה שנים טובות שאתפעל עד עמקי נשמתי מנגנית נבל, הייתי שולח אתכם די מהר לשמוע את השיר באייטם שלמעלה. אבל החיים הם תהליך דינמי, ולמזלי הרב התוודעתי לזמרת המוכשרת הזו, שבנגינה על נבל מצליחה לעלות פי אלפי מונים על להקות של כמה אנשים. The North Star Grassman And The Ravens היא מעשייה יפהפיה שהשרה לראשונה על ידי Sandy Denny, זמרת פולק בריטית שרבים מחשיבים אותה למקבילה הנשית של Nick Drake, הן מבחינת המוזיקה שזכתה להכרה רק לאחר מותם והן מבחינת סופם הטרגי. Joanna Newsom מחזירה את השיר הזה לתודעה וזורה עליו את קסמיה המיוחדים, מה שמקשה להיפרד מהשיר ומהקליפ היפהפה שמלווה אותו

לילי ומדליין. לא מדובר בשם של שתי שכנות שגרות בבניין ממול, אלא בצמד זמרות נפלא שהוציאו EP בכורה יפהפה הנושא את השם, The Weight Of The Globe בסוף ינואר 2013. ביקום מקביל, שיר כמו Back To The River היה מככב בראש המצעדים, אבל היי, בשביל מה יקומים מקבילים קיימים אם לא בשביל ההחמצות היפהפיות הללו.

לא פראיירים. די במקרה נתקלתי ב-Fryars, שזה למעשה שם הבמה של בחור בשם Benjamin Garrett שהוציא בינואר האחרון EP שנקרא In My Arms, שמאד מזכיר לי את מה ש-James Blake עושה בצורה מצויינת. השיר השני שהוא הוציא מהמיני אלבום הזה נקרא On Your Own, נשמע מהודק היטב וניכר שהבחור הזה עשה דרך ארוכה מאז שהישוו אותו ל-Mika בתחילת דרכו....

דן ומשמר חוף. Dan Michaelson הוא בחור אנגלי חביב מנורת'המפטון, שבימים כתיקונם מתפקד כחלק מהרכב הרוק אלטרנטיבי, Absentee. בימים אחרים יש לו פרוייקט צד שנקרא Dan Michaelson And The Coastguards שיוציאו יחדיו ב-25 למרץ את אלבומם הרביעי שייקרא Blindspot מתוכו הם שחררו את הסינגל (והקליפ) היפה שנקרא Sheets. יש דימיון רב בין הקול שלו לבין הקול של Chris Martin מ-Coldplay, שזה לא דבר רע בעיקרו, אלא אם כן הוא יבחר להתמסחר כמו האחרון.

 

פצצה מהעבר 2: ב-1993 ניכר כי העולם המוזיקלי מתחיל לברוח מהסינת'-פופ שאפיין את המוזיקה של Depeche Mode. בארה"ב החלה לפרוח סצינת הגראנג' והרוק הכבד (יותר קרוב למטאל רך...) דוגמת Guns And Roses הגיעו לשיא תפארתם ומילאו אצטדיוני ענק. Songs Of Faith And Devotion נוצר מתוך המצוקה של חלק מחברי הלהקה (למשל, מאבקו של הסולן Dave Gahan בהתמכרות לסמים), מה שהוליד את אלבומם האפל ביותר עד כה. שירים של אמונה ומסירות הוא אלבום רוחני, שמורכב משלל תפילות והפניות למקורות תנכיים (דוגמת יהודה איש קריות בשיר Judas), עם נגיעות גותיות ברורות. לטעמי, מדובר באלבום המרתק ביותר שהלהקה הוציאה עד כה, מתוכו אהבתי את מרבית הפלייליסט. Walking In My Shoes הוא שיר רפלקסיבי, שבו Dave Gahan מבקש מכל מי ששומע, לפני שהוא נכנס לעמדת שיפוט, לנסות לנעול את נעליו של האחר. שיר שבהחלט אפשר לקחת לכל החיים

הלוואי ויכולתי לומר לך  זה הסינגל נוסף של Chloe Howl, מתוך ה-EP שלה שנקרא Rumors. הצעירה הבריטית הזו (בת 17) מנסה בכל כוחה להיות משהו בסגנון Florence Welsh המדהימה מ-Florence And The Machine, כך שניכר כי כדאי לה לגלות את עוצמותיה האישיות ולא לנסות להידמות למישהי אחרת. הסינגל החדש שלה I Wish I Could Tell You הוא שיר לא בכלל, אבל החולצה שהיא לובשת בקליפ היא אחת המזעזעות שראיתי...

פינות חשוכות. ההרכב האמריקאי Sonny & The Sunsets עתיד להוציא את אלבום הבכורה שלו Antenna To The Afterworld, בסביבות יוני 2013. ההרכב מובל על ידי Sonny Smith ומוציא תחת ידיו מוזיקת Garage עם אלמנטים של Lo-Fi, מה שהופך את זה לעדכני ולמיושן בה בעת. Dark Corners מדגים זאת בצורה יפה מאד.

יום אחד אני אשוט מכאן. אחרי כמעט 10 שנים, חברי הזמש מלונדון, הידועים יותר כ-Suede הוציאו את אלבומם השישי השבוע. Bloodsports הוא אלבום מעולה שלוקח אותם אחורה לתקופה שבין Dog Man Star לבין Coming Up ומשכיח את שני האלבומים האחרונים שדי חירבו את שמם. ברט אנדרסון ממשיך לשיר עם קולו הנפלא, אבל בשיר Sometimes I  Feel I'll Float Away הגיטרה של Richard Oaks נשמעת הדבר הכי קרוב לגיטרות המהפנטות של Bernard Butler, הגיטריסט המייסד שנפרד מההרכב אחרי שני אלבומים. מדהים שיש עדיין מקום לבריטפופ גם במילניום הזה ו-Suede עושים את זה בצורה מכובדת.

תלתלי זהב מסנט לואיס. אני לא ממש יודע מה זה Woozy Pop, אבל אם זה מה שעושים ה-Golden Curls, צמד מוזיקאים מסנט לואיס, מיזורי, הרי זה משובח. Imaginary Love נשען הבסיס שכונן את ההרכב, שהתחיל במדומיין שהפך למציאות. שני החבר'ה האלה, Sarah Downen ו-Noah Blackwell החליפו מיילים באינטרנט עם חומרים ורעיונות עד שנפגשו והגשימו את חלומם המוזיקלי יחדיו, יצירת מוזיקת דרים-פופ עם כל מיני ווזי למיניהם... בקיצור, זה נשמע ממש מעניין ומופיע כחלק מה-EP שלהם שנקרא Warm Fiction.

בלדות ילדים. אחרי ש-Nick Cave סיפק לנו את Murder Ballads, הגיע הזמן שמישהו ייקח את הרעיון למקום דומה. Anais Mitchel ו-Jefferson Hamer הכינו פרוייקט יפהפה על בלדות ילדים שנקרא באופן מפתיע Child Ballads. האלבום הוא פולקי ברובו ומבוסס על מנגינות גיטרות אקוסטיות מתוכו התאהבתי ב-Tam Lin, שהוא מעט ארוך אבל נשמע נהדר

 

פצצה מהעבר 3: לפני 25 שנה, במרץ 1988, שחרר הרכב הרוק האלטרנטיבי הסקוטי, The Vaselines, את ה-EP השני שלו שנקרא Dying For It. החבר'ה האלה זכו להצלחה בעיקר בחוגים מצומצמים של מעריצי אינדי אדוקים ולא פרצו לדעת הקהל הרחבה. בתוך המיני אלבום הזה התחבא השיר Jesus Wants Me For  A Sunbeam שהוא למעשה פרודיה על שיר ילדים נוצרי I'll Be A Sunbeam. השיר הזה כנראה היה נשאר אהוב על ידי מעט מעריצים, אילמלא החליט קורט קוביין, סולן Nirvana המנוח, להחיות אותו בהופעת ה-MTV Unplugged הידועה שלהם בניו-יורק. משם ניסיתי להתחקות אחר המקור וגיליתי ביצוע לא פחות טוב, שיצא לפני רבע מאה כבר....

שיר פרידה: אני שונא פרידות, בעיקר כשהן מגיעות לפני הזמן שהן באמת צריכות להתרחש בו. Jason Molina נפטר השבוע בגיל 39 לאחר היסטוריה ארוכה של התמכרות לאלכוהול, שאילצה אותו לפרוש מעשייה מוזיקלית לפני כשלוש שנים ולעבור לחווה במערב וירג'יניה לנסות ולשקם את מה שנותר מחייו. הוא לא הצליח לשרוד את הניסיון הזה אבל השאיר אחריו מורשת יפהפיה מימיו כ-Songs: Ohia ולאחר מכן ב-Magnolia Electric Co. אני זוכר שזמן קצר אחרי ששמעתי את אלבומו האחרון עם המגנוליות, Josephine, סיפרתי עליו לחבר מהעבודה שישב לידי ואמרתי לו שכזאת מוזיקה עם נשמה עמוקה הוא כנרא לא שמע מימיו. אותו בחור לא השתכנע בקלות, אז בחרתי לשים לו דווקא את The Handing Down, שלא מאופיין בקו הרך יותר של האלבום. אותו עמית די התלהב מהשיר והוא נשאר לי ב-iPod לאורך תקופה ארוכה. השבוע כששמעתי את המילים של השיר הן קיבלו משמעות מצמררת לאור מותו. "כל ה'להתראות' וה-'אני אוהב אותך' שאמרתי לא בזמן, אבל שלי הוא הלב הדואב מבדידות והבחירות לא תמיד היו שלי". מניח שעוד כמה שנים הוא יהפוך למעין Nick Drake מודרני, אבל מי שרוצה להקדים את הטרנד מוזמן להתחיל עכשיו כבר.

ממתקים לשבת: קצת משב רוח לא יזיק

פצצה מהעבר 1: שיר יום ראשון. ב-14 למרץ, 1988, לפני 25 שנים, הוציא Morrisey, הסולן המיתולוגי של להקת ה-Smiths, את אלבום הבכורה שלו Viva Hate. כיאה לאחד הנסיכים של הרוק הבריטי בשנות ה-80, הוא הוציא אלבום מעולה, מתוכו בעיקר זוכרים את הסינגל השני, Everyday Is Like Sunday, שהפך להיות שיר הופעות קבוע של מוריסי לאורך השנים. חצי יובל עבר מאז צאת השיר, אבל הוא עדיין מעיר כמה בני אדם עם חיוך קטן בתחילתו של השבוע. 

 

גלי כוכבים. השיר ששיחרר M83 מתוך הפסקול של סרטו החדש של טום קרוז Olivion, מעיד על כך שאולי הסרט יכול להיות מעניין, אבל המוזיקה של Anthony Gonzalez תשדרג אותו בודאות. מהקדימונים לסרט עולה שמדובר בסיפור מדע בדיוני המבוסס על קומיקס של Joseph Kosinski. אני משער שהחיבור בין M83 לכותב הקומיקס הוא חיבור בלתי נמנע בשל אהבתם המשותפת לאלמנטים עתידניים. Starwaves שולח אבק של כוכבים על גלים קוסמיים, שמשאירים את המאזין חסר נשימה.

 

שנה אחרת. כשלהקת Keane התחילה להוציא שירים, אי שם בשלהי שנות ה-90 של המילניום הקודם, הם נשמעו לי מאד לא מקוריים ולכןף לא המשכתי להאזין להם מאז. כעת משתסבר שדווקא הבסיסט שלהם, Jesse Quin עושה מוזיקת פולק נפלאה, שאינה עומדת בקנה אחד עם להקת האם שלו. Another Year שלו, שעלה ל-Soundcloud לפני כשבוע הוא דוגמא מצויינת לכך
השמששות זורחות במונטריאול. האלבום השני של Suuns, הרכב אינדי רוק קנדי ממונטריאול יצא החודש ונקרא Images Du Futur (חזיונות העתיד בלעז). האלבום קצבי ויפה, וניכר שהחבר'ה האלה תופסים כיוון שיכול להפוך להיות מעניין יותר בבוא העת. אני אהבתי במיוחד את Holocene City, שיש לו מקצב נהדר המבוסס על גיטרות. אמנם Pitchfork לא ממש עפו מהאלבום שלהם, אבל אני חושב שמגיעה להם הזדמנות

 

שקט אלים. הזמרת הסקנדינבית Beatrice Eli, עומדת להוציא את EP הבכורה שלה לקראת סוף חודש מרץ. בינתיים היא משחררת סינגל שלישי מתוכו שנקרא Violent Silence, שנשמע בדיוק כמו הנושא שעליו הוא מדבר, קצת אפל וקצת אינדי. ככל הנראה שעוד נשמע מהזמרת השוודית הזו במהלך השנה, בינתיים אפשר להקשיב לקטע המצויין שהיא שיחררה לאחרונה

רוח קרירה על שדות גרמניים. מזג האוויר הנוראי שישתרר בסוף השבוע הקרוב, מחייב אותי להמשיך לסייר בסקנדינביה ולחפש דברים קרירים ומרעננים. Olof Arnalds, בת דודה של Olafur Arnalds האיסלנדי שהופיע בטור הזה לא מזמן מייצרת אינדי פולק מרענן שבא לידי ביטוי באלבומה Sudden Elevation שיצא בתחילת החודש בארה"ב. German Fields פותח את האלבום היפה הזה שמתאים למי שרוצה קצת לברוח מהחום המעיק הזה.

 

טום ווייטס בעברית!!! פרוייקט כמו הפקת אלבום מחווה לשיריו של טום ווייטס, המבוסס על פרשנות מחודשת לאוסף שיריו המתפרש על 40 שנים לא היה יכול להתרחש אילולא קיומה של רשת אינטרנטית, המחברת חובבי מוזיקה מכל הארץ ובחור מופלא בשם גיא חג'ג', שעשה עבודת קודש ופירפר כדי להוציא את האלבום הזה, תוך שימוש ב-Crowd-funding, שסייע לסיים את עבודת המסטרינג. התוצאה היא אלבום יפהפה שניתן להורדה באינטרנט תמורת תשלום סימלי או חינם. התשלום הסמלי שירוכז יועבר במקרה אחד (אם לא יעבור את הסף) לעמותות א-פוליטיות ואם יעבור את הסף, יחולק שווה בשווה בין האמנים, אז רוצו לתרום כדי לעודד המשך יצירת פרוייקטים כאלה. הנה הלינק לאתר המלא 
והנה מורפלקסיס עם ביצוע חי מלפני שנתיים של ברכות ליום האהבה, אחד העיבודים היפים של האלבום הזה

פצצה מהעבר 2: דרך הקנאביס. אמצע שנות ה-90 בבריטניה הולידו את זרם הטריפ-הופ, שהחל לבצבץ מבריסטול התעשייתית דוגמת Portishead ו-Massive Attack. אחת התשובות ששילבה בין טריפו הופ לסול רך הייתה Morcheeba, שפירוש שמה הוא "דרך הקנאביס" (מה זה אומר על חברי הלהקה?). האחים Ross Godfrey ו-Paul Godfrey הקימו יחד עם הזמרת Skye Edwards, הרכב לונדוני שממשיך להוציא עד היום מוזיקת טריפ-הופ נעימה. Big Calm, אלבומם השני שיצא לפני 15 שנים, ב-16 למרץ 1998, ניסה לקחת מעט מרחק מהאפילה שעטתה את אלבום הבכורה שלהם מ-1996, Who Can You Trust. התוצאה הייתה אלבום שמתכתב היטב עם המיינסטרים ואולי האלבום הטוב ביותר של ההרכב אחרי אלבום הבכורה שלהם. Blindfold הביא לידי מיצוי את היכולות של האחים גודפרי לשלב מלודיה מדוייקת ההולמת את קולה הקטיפתי של אדוארדס ויחד ליצור את אחד משירים ה-Feeling Good הטובים שאני מכיר....

איזו בת נפלאה. הרכב האינדי פולק Daughter, הספיק להוציא מאז הקמתו ב-2010 כבר 5 EP's, כך שיציאה של אלבום מלא היא בהחלט נקודת ציון חשובה בקריירה שלהם. הטריו הזה שמורכב מהזמרת Elena Tonra, הגיטריסט Igor Haefeli והמתופף Remi Aguilella, עושה אינדי פולק שקט שנשען על יכולותיה הקוליות של אלנה וניכר שמתחיל להיווצר זרם מעניין של אינדי פולק אלקטרוני ושקט גם יחד אליו נכנסים באלבום הבכורה שלהם If You Leave, שייצא רשמית ב-18 למרץ 2013. עדיין אין יותר מדי חומר עליהם באינטרנט, אבל נראה שהאלבום שלהם הולך להיות אחד מהאלבומים המעניינים של 2013. הנה Still בשביל הטעימה...

סוס קסמים. Pegasus היה סוס פלאי במיתולוגיה היוונית, שגידל כנפיים המאפשרות לו לעוף בשמיים. GEMS, צמד דרים-פופ מוושינגטון המורכב מ-Lindsay Pitts ו-John Usher, כנראה מנסים לייצר מוזיקה מרוממת רוח כזו, עלידי שימוש במרכיבים המשלבים בין אלמנטים שלקוחים מ-Cocteau Twins ומהשפעות טריפ הופיות אחרות. עכשיו צריך להמתין ל-LP המלא כדי לראות אם הם יכולים להחזיק אלבום שלם ולא לייצר רק One Hit Wonder.

 

ממתק מזכוכית - איך נשמע דיסקו איטלקי עם נגיעות משנות ה-70 ואווירת פסיכודליה של הסיקסטיז ברקע? ובכן, Glass Candy, צמד אלקטרוני מפורטלנד המורכב מהזמרת Ida No ומהמפיק הרב תכליתי Johnny Jewel מנסים לייצר משהו שמשלב בין שני הסגנונות הללו, שנעים לצד הניו ווייב האפל. The Possessed הוא שיר שאמור להופיע באלבום המתקרב של ההרכב שייצא ככל הנראה בשנה הקרובה. בינתיים צריך לפנות 6 דקות שלמות כדי להינות ממנו, אבל זה שווה את זה.

 

מאוחר בלילה. זה הזמן בו תוכלו לצפות בקליפ החדש של Foals, מתוך אלבומם השלישי Holy Fire, שיצא בפברואר האחרון. השיר מצויין ובכלל, עושה רושם שהחבר'ה הצעירים הללו מאוקספורד הולכים לעשות עוד הרבה דברים מעניינים גם בעתיד. בינתיים, ניאלץ להסתפק בשיר המתנגן על רקע תצלום האלבום, אבל מי שממש סקרן יכול להיכנס ללינק למעלה ולראות את אחד הקליפים היותר אלימים שיצאו בשנים האחרונות.

 

 כינורות וטמבורין. להקת הרוק הוולשית, Stereophonics, חזרה החודש עם אלבומה התשיעי שנקרא Graffiti On  The Train. בסך הכל מדובר באלבום לא רע בכלל, שיש בו כמה קטעים מצויינים שמזכירים את ימיה הטובים של הלהקה בתחילת המילניום. הקול של Kelly Jones עדיין נפלא ומצליח לחמם כמה שירים באלבום הזה. בין השירים שאהבתי באלבום יש את Violins And Tambourines, שמתחיל איטי והופך לקראת סופופ לסמפוניה מתוזמנת היטב של כלי מיתר וגיטרות חשמליות, בדיוק כמו שאני אוהב....

 

פינת המדע: השבוע התרחשה פריצת דרך מדעית מהחשובות בדורנו. לאחר מחקר ארוך שנים התגלה החלקיק האלוהי, שנקרא בשפה המקצועית Boson Higgs. מהבנה שטחית של השאלה, כיוון שאינני פיזיקאי בהכשרתי, מסתבר כי התגלית תסייע להסביר את יסודות החומר ביקום בצורה טובה יותר, שכן לחלקיק הזה יש תפקיד משול לאלוהים בארגון החלקיקים שסביבו (להרחבה ראו: הארץ). כשניק קייב (Nick Cave) כתב באלבומו בנפלא האחרון, Push The Sky Away, שיר שכותרתו Higgs Boson Blues, לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר בזה שהוא רוצה לקחת את המכונית לז'נבה וכל הסיפר ההיסטורי שמלווה את השיר שמסתיים במיילי סיירוס (!!) שצפה על פני אגם במעין חזון אפוקליפטי. עכשיו הכל התחבר לי הרבה יותר טוב כיוון שהבנתי שמאיץ החלקיקים בו אותר "החלקיק האלוהי" ממוקם בז'נבה. מה שהופך את השיר של ניק קייב להרבה יותר ברור בחיפוש הבלתי פוסק אחר אחיזה אלוהית בעידן של מדע. הבחור לא מפסיק להדהים אותי כל פעם מחדש....

פצצה מהעבר 3: שעת סגירה. החודש מלאו 40 שנה לתחילת הקריירה המוקלטת של Tom Waits האגדי (כן, ההוא מהאייטם למעלה), שהוציא במרץ 1973 את Closing Time. יש הרואים באלבום זה את האלבום הטוב ביותר שהוציא ווייטס, אם כי קשה לקטלג את האמן הזה כיוון שהוא חווה מספר תקופות מגוונות בחייו, בהם גם שינה את סגנונו המוזיקלי מפעם לפעם. בכל אופן, השיר I Hope I Don't Fall In Love With You הוא אחד משירי האהבה/שנאה היפים שנכתבו אי פעם. קולו של ווייטס עדיין צלול באלבום הזה וכך מתגלגל לו השיר בין שורות "אני יכול לראות שאת בודדה ממש כמוני, ונעשה מאוחר/ תרצי מעט חברה. אז הסתובבתי כדי להביט בך ואת הבטת בי חזרה/ הבחור שהיה איתך קם ונפרד ממך/ הכסא לידך התפנה/ ואני מקווה שאת לא תתאהבי בי". פשוט שיר מדהים של אמן יוצא דופן

ממתקים לשבת: טיול בשדות זהובים

פצצה מהעבר 1: האם אתה הולך ללכת בדרכי? לפני 20 שנים, ב-9 במרץ 1993, שיחרר לני קרביץ, המוזיקאי השחור ממוצא יהודי את אלבומו השלישי, Are You Gonna Go My Way. בדומה לחלק מהשירים באלבומו המוצלח הקודם Mama Said , הוא המשיך לייצר שירים עם מקצב מהיר וגיטרה מובילה דומיננטית, כשמעל כולם בלט שיר הנושא של האלבום. בשיר הזה, השילוב בין התופים לגיטרות היה מנצח והוליד תוצר שאולי היה דומה למה שג'ימי הנדריקס היה עושה אם הוא היה חי בשנות ה-90. ניכר כי השיר השפיע על מוזיקאים רבים שבאו אחריו (אני נשבע שכשאני שומע את Seven Nations Army של The White Stripes, אני לא יכול שלא להיזכר בשיר הזה...) וממשיך לעורר בי חשק בלתי מובן להזיז את הרגליים והראש לפי הקצב שהוא מציע.

הקליפ החושני של השבוע מגיע מהרכב שנקרא Rhye, צמד המורכב מ-Robin Hannibal ו-Mike Milosh שהוציאו השבוע אלבום בכורה יפהפה, חושני בדיוק כמו בקליפ שמלווה אותו בשם Woman. מדובר בשיר הלל ארוך במיוחד לנשים, שהשפיעו על תהליך יצירתם ומפגשם של הצמד הזה והתוצאה נעה בין טריפ-הופ לסול. אמנם עדיין לא ניתן לשמוע את כל השירים שלהם ברשת, אבל מי שישים את ידיו על האלבום יוכל לזכות לחוויה נהדרת של אחד האלבומים הטובים ביותר ב-2013 עד כה...

 

הרוקחת ששרה על הבית. Frida Sundemo מתארת את עצמה כמישהי שלא חוותה ילדות עשוקה או מישהי שבזבזה את כל הונה על סמים, אלא כסטודנטית לרוקחות משוודיה שבחרה לקחת הפסקה קלה מלימודי התרופות שלה והיא חותמת את ההצגה העצמית שלה באתר כמישהי שמחכה שהאוזניים של המאזין יפגשו אותה. אימצתי את ההצעה שלה והאזנתי לשיר Home, שממשיך להתנגן לי בראש גם כמה ימים לאחר מכן.

שובם של האיקסים. התחלתי לחבב את The XX מאז אלבומם האחרון Coexist שיצא בשנה שעברה, כך שלא היססתי יותר מדי לשמוע את גירסת הכיסוי שלהם לשיר של King Of Tomorrow שנקרא Finally. הביצוע הוא כמובן איקס איקסי לחלוטין, רק שהם מתחילים להישמע כבר דומים מדי לדברים שהם עשו קודם ולכן, ללא רענון של הנוסחא שלהם, הם עלולים לדעוך בתהום המיינסטרים באלבום הבא.

הוא והיא. אני מאוד מחבב את She & Him. יש בהם משהו מאד תמים בעיקר בשל המוזיקה האנכרוניסטית שהם מייצרים תוך קריצה גלוה לשנות ה-50 וה-60 של המוזיקה בקליפורניה. השילוב הזה בין זואי דשנל (Zooey Deschanel) ולבין אם וורד (M.Ward) יוליד בקרוב את האלבום Volume III, מתוכו הם שחררו את השיר הראשון שלהם שנקרא Never Wanted Your Love, שממשיך את אותו קו מהאלבומים הקודמים, כך שלפעמים כיף לקבל בדיוק את מה שמצפים לו.

נגיעה ישראלית 1. מדי פעם גם יוצא לי להקשיב לשירים מהסצינה המקומית (לא יותר מדי, לצערי). לפני כשבועיים הגיע לאוזניי סינגל הבכורה של כלבי רוח מתוך אלבום שאמור לצאת בחודשים הקרובים בהפקת יהוא ירון. בחמישייה הזו חברים גדי פטר, ניר שלמה, נעם שחם, איתי שטרית והילה רוח שכתבה ושרה את המילים של אף פעם. לי זה נשמע קצת קרוב לעבודות הראשונות של אפרת בן צור הנפלאה עם כי עם עיבוד מהודק יותר. מניח שעוד נשמע עליהם בעתיד

 

שירים מהבתים. הרכב האינדי Houses הוציא השבוע שיר יפהפה שנקרא Beginnings, המשלב בין Dexter Tortoriello ו-Megan Messina, שראשה מבצבץ מבעד חלון של מכונית נוסעת בנוף מדברי. אני לא יודע עד כמה החבר'ה האלה יתפרסמו בעתיד, אבל מי ששומע את השיר הזה מתקשה להישאר אדיש. הקול של דקסטר מזכיר את Damien Jurado ויחד עם מייגן הם מייצרים אמביינט-פולק (מסתבר שיש זרם מוזיקלי כזה...) שאמור להתנקז לאלבום בשם A Quiet Darkness שייצא בתחילת אפריל ומעורר ציפייה גדולה לפחות עבורי.

 

איוון ואליושה. לא, לא מדובר בפליטים פולנים ממלחמת העולם השנייה, אלא בהרכב אינדי-פולק מסיאטל, וושינגטון העונים לשם המוזר Ivan & Alyosha. החבר'ה האלה הוציאו ב-26 לפברואר את אלבום הבכורה שלהם, All The Times We Had, מתוכו יצא כסינגל מוביל השיר Running For Cover, שמתכתב בעיקר עם קאנטרי ואמריקאנה, שאמנם אינם כוס התה שלי, אבל זה נשמע מצויין.

 

תקליט אישי. זה השם בו מכנה Eleanor Friedberger את אלבומה המתקרב, שייצא בתחילת יוני. אם השם הזה מצלצל לכם מוכר, אז זה כנראה בגלל שהיא משתפת פעולה עם אחיה Matthew Friedberger בהרכב האינדי שלהם שנקרא The Fiery Furnaces. אם לא שמעתם עליה מעולם, אז השיר Stare At The Sun (ממש רחוק מהשיר הדומה בשם של U2) הוא הזדמנות טובה להתחיל את ההיכרות.

 

נגיעה ישראלית 2: כשקיבלתי את הקישור ללינק של שירם החדש של רוני וודו, חששתי מעט שמדובר באיזושהי להקת Emo, שאני לא ממש מתחבר אליו. יחד עם זאת, החלטתי לנסות להאזין לסינגל הראשון שלהם סונטת שרוול הנוף, בעיקר לאור העובדה שמדובר בשיר של המשורר הנהדר רוני סומק ואמרתי לעצמי ששווה לתת לזה הזדמנות. התוצאה היא אחד מהשירים הישראליים היותר טובים ששמעתי השנה (הקצרה בינתיים...), עם עיבוד מצויין ושילוב הרמוני בין הקולות שהזכיר לי מעט את ה-Delgados הסקוטים. אפשר להאזין לכל ה-EP שלהם, שנת בחירות, בבנדקאמפ. אין גבולות לקסם שהאינטרנט משרה עלינו...

העורב שסירב לשיר. אמנם השיר הזה יצא כבר לפני יותר משבוע, אבל מגיע לו מקום של כבוד בתוך סיכום השבוע הזה לפחות. Steven Wilson הוא אחד מהאמני הרוק הפרוגרסיבי המובילים שפעילים היום בעולם. היכולת שלו לנקז את שלל ההשפעות של "תור הזהב" של הרוק המתקדם משנות ה-70 ולהפוך אותם לשירים חדשים ידועה עוד מהפרוייקטים שלו במסגרת להקת האם שלו Porcupine Tree. עכשיו הוא החליט לקחת פסק זמן מהלהקה שלו ולהוציא אלבום סולו, שלישי במספר. התוצאה היא חוויה של רוק מתקדם, שעשוייה להדביק גם אנשים שאינם מתחברים לז'אנר מוזיקלי זה. בסך הכל ישנם שישה קטעים בתוך The Raven That Refused To Sing, ובחרתי דווקא את השיר שזכה לקליפ יפהפה אבל הוא לא בהכרה השיר הטוב ביותר באלבום הזה. רוצו לשמוע....

דבנדרה בנהרט חוזר. עם אלבום חדש בשם Mala. בשמיעה ראשונה, לא מדובר באלבום שדומה לקודמיו, אבל הוא בהחלט טומן בחובו את הקסם של הזמר הונצואלי-אמריקאי הזה שעונה לאחד השמות המוזרים בעולם המוזיקה Devendra Banhart. מתוך האלבום הזה, אהבתי את Won't You Come Over, אבל הוא לא השיר היחידי ששוה להקשיב לו באלבום הזה.

פצצה מהעבר 2: צורתו של הלב. כשסטינג עזב את Police, הוא בחר ללכת לכיוון אקוסטי יותר, שעמד בניגוד משמעותי לרוב הדברים שייצר ב-Police. אלבומו הרביעי, Ten Summoner's Tales , שיצא לפני 20 שנה, ב-5 במרץ 1993, היה ככל הנראה האלבום המוצלח ביותר של סטינג וניתן היה למצוא בו מספר להיטים כמו Fields Of Gold  היפהפה, If I Ever Lose My Faith In You המעובד היטב והדואט המעולה עם אריק קלפטון, It's Probably Me. אבל בתוך האלבום המצוין הזה מתחבא שיר קטנטן, שהפך להיות גדול יותר בזכות שיבוצו כשיר הסיום בסרט ליאון שהציג לעולם את נטלי פורטמן הצעירה, ז'אן רנו הנפלא בתפקיד רוצח שכיר וגארי אולדמן באחד מתפקידי חייו כשוטר מושחת. השיר Shape Of My Heart הופך את החיים למגדל קלפים שקורס לתוך עצמו, עם כל היהלומים, תלתנים וכמובן, הלבבות ומותיר אותי נרגש גם היום, 20 שנה מאוחר יותר

ממתקים לשבת: מלחמה ומה שאחריה....

פגז מהעבר 1: כש-U2 הוציאו את אלבומם השלישי War לפני 30 שנה בדיוק (יואו!!!), זה היה עולם בו מלחמה שרתה כמעט בכל. ב-1983 העולם היה עדיים שרוי המלחמה הקרה בין ארה"ב לבריה"מ, רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר עלו לשלטון בארה"ב ובבריטניה והחלו את תהליכי הליברליזציה הכלכלית שהביאו להפרטת מדינת הרווחה בעולם המערבי ובצפון אירלנד נמשכו העימותים החריפים בין הקתולים לפרוטסטנטים על רקע ההשתייכות לאימפריה הבריטית. בעולם שבו חומת ברלין עדיין הייתה עובדה שרירה וקיימת, War הפך להיות לאחד מאלבומי המחאה החשובים באותו עשור שהתריס נגד שפיכות הדמים בצפון אירלנד (Sunday Bloody Sunday) ותמך בתנועת הסולידריות של פולין שהחלה לתפוס תאוצה ולצאת מהנמל בגדנסק בה נוסדה. האזנה עכשווית לאלבום מעלה כי חלקו התיישן, אבל New Year's Day שנכתב תחילה כשיר אהבה לאלי, אשתו הטרייה של בונו, הפך לשיר תמיכה בתנועת הסולידריות של לך ולנסה ולאחד מהשירים האהובים שלהם בכל הזמנים.

גם זה כוח משיכה.... הצמד הלונדוני המבטיח, Alunageorge, שמורכב באופן מקורי מ-Aluna Francis ומ-George Reid, זכו להכרה טרם הוציאו אלבום ראשון כשנכללו ברשימות של BBC ו-Brit כקולות שעתידים לבלוט ב-2013. בינתיים עד שאלבום הבכורה שלהם יצא בסביבות יוני השנה, הם משחררים את Attracting Flies, שמבליט את קולה של אלונה לצד הביטים האלקטרוניים של ג'ורג', נראה שיש למה לצפות....

בואי מכה שנית - הספירה לאחור לצאת אלבומו של David Bowie במרץ הולכת ומתקרבת לקיצה. בינתיים הבחור שחרר קליפ מעולה לשיר השני The Stars Are Out Tonight, בו הוא מככב לצידה של Tilda Swinton, אחת משחקניות הקולנוע והתיאטרון המוערכות בבריטניה, שאף היא ניחנת במראה יוניסקס כמו של בואי בשנות ה-70. השיר מתחיל עם מוזיקה שמאד מזכירה דווקא שיר של Massive Attack, אבל משם היא זורמת למחוזות מוכרים יותר מעולמו של בואי. שיר מצויין עם קליפ נפלא, מחכה כבר לזליגת השמעות הבכורה בקרוב.

מתקררים קצת. החום המפתיע שחזר אלינו השבוע, גורם לי בדרך כלל לחפש מוזיקה במקומות צוננים יותר, דוגמת איסלנד שהפכה להיות אחת המדינות המסקרנות בעולם המוזיקה היצירתי והניסיונית. די במקרה יצא השבוע קליפ יפהפה לשיר של Olafur Arnalds, שמתעסק בדרך כלל במוזיקה אינסטרומנטלית, אבל הפעם הוא בחר לצרף את Arnor Dan לשיר את השיר Old Skin מתוך האלבום השלישי שלו שייקרא For Now I Am Winter. הקליפ נשען על יופיה הפראי של איסלנד ומספרת את סיפורו של אדם המפעיל מגדלור בודד תוך שרטוט חוויותיו וחלומותיו. התוצר המוזיקלי נהדר ומזכיר מאד את המוזיקה של Sigur Ros המוערכים

 

שבדים עושים איטלו-דיסקו? מסתבר שהאיטלו-דיסקו עדיין חי וקיים. אני הייתי בטוח שהוא נמוג עוד לפני שנות ה-70, אבל Sally Shapiro, צמד יוצרים מגטבורג בשבדיה, הוציאו השבוע אלבום שלישי בשם Somewhere Else, מתוכו אפשר לשמוע את Architcture Love שנשמע כשמו מעין יצירה ארכיטקטורית שמשלבת קולות ומקצב אלקטרוני. מסתבר שדווקא השבדים עושים איטלו-דיסקו מצויין....

מגפיים קטנות. באיזשהו גיל בחיים, השימוש במילה Boots מזכיר לך יותר את הקוף שמלווה את הדמות המצויירת דורה מאשר אלמנט מוזיקלי מסויים (הרהור של הורה...). בכל אופן, השיר החדש של Little Boots, זמרת אלקטרו-פופ בריטית שמשחררת את הרצועה הראשונה מאלבום שעתיד לצאת במאי. Motorway נהנה מקצב נעים ומקולה של המגף הקטנה כמו גם מקליפ סמי פילם-נואר שמלווה אותו.

לא כל כך חיוור. כשקראתי ש-Pale שואבים חלק מהשראתם מ-Depeche Mode ומעוד כמה להקות משפיעות אחרות מהאייטיז קצת חששתי שהתוצאה תהיה חיוורת כמו השם של ההרכב. Too Much, ששוחרר ליוטיוב כבר לפני כמה חודשים, אך יוצא בגרסא דיגיטלית הימים אלו, מפחית מהחשש הזה ומראה שהכיוון שלהם הוא קצת יותר מינימליסטי, אם כי די בקלות אפשר לדמיין את Dave Gahn לוקח את המיקרופון בשיר הזה.

 

שיא הרגש. כנראה שלא הייתי מגיע לקליפ הנפלא הזה של Shane Koyczan אילולא הייתי קורא את הבלוג המצויין של גיאחה, עונג שבת. אני חושב שבמקרה הזה צריך להניח לכל אדם לראות את הקליפ ולחשוב אילו תובנות הוא מעלה כלפי עצמו. To This Day השיג תוך פחות משבועיים מעל 5 מליון צפיות ביוטיוב וכמה אלפי מיילים מהורים וילדים המוקירים את השירה הפוסט-מודרנית הזו, אותי זה הותיר חסר מילים...

 

החידוש של השבוע מגיע מצמד זמרות שעדיין לא הגיעו לשיאן. מצד אחד זו Nataly Dawn שהוציאה החודש אלבום מצויין בשם How I Knew Her ו-Lauren O'Connell, שייצאו יחד לסיבוב הופעות בצפון אמריקה בקרוב. בינתיים הן הקליטו גרסת כיסוי לשיר של ה-Bee Gees שזכה לאינספור גרסאות כיסוי, I Started A Joke. הגרסא שלהן יפה בגלל המינימליסטיות, אך יחד עם זה העושר המוזיקלי שכל אחת מהן מביאה, אחלה ביצוע

כן, כן, כן!!! אחד האלבומים המסקרנים של השנה הוא אלבומם הרביעי של ה-Yeah Yeah Yeah's שמונהגים על ידי הסולנית Karen O, ונתנו הופעה מצויינת בתל-אביב כשחיממו את דפש מוד. אחרי It's Blitz הנפלא מ-2010, נראה אם הם יצליחו לשחזר משהו באותו סדר גודל. בינתיים הם שיחררו את העטיפה של Mosquito שהיא די מפחידה ואת הטעימה הראשונה מהאלבום שנקראת Sacrilege ומביאה את המקצב המוכר של הלהקה הברוקלינאית הזו.

פגז מהעבר 2: חוזרים לאירלנד והפעם לאלבום הבכורה של להקה שעסקה בתחילת שנות ה-90 בליווי להקת Suede, שהפכה להיות מטאור בשמי המוזיקה הבריטית. The Cranberries היו הרכב לא מפורסם במיוחד עד שהם שחררו את השיר Linger, מתוך אלבום הבכורה שלהם Everybody Else Is Doing It, So Why Can't We, שיצא לפני 20 שנה בדיוק. אמנם לא מדובר באלבומם הטוב ביותר של האוכמניות, אבל כבר אז אפשר היה להבחין בניצנים של העיבודים המוזיקליים שיהפכו רכים ותוקפניים כאחד בשני האלבומים הבאים, בדיוק כמו קולה של דולורס או'ריידרן, הסולנית שמביאה את השיר הסוגר של השבוע.