Pick 5: The Smashing Pumpkins

אז מסתבר ש-"הדלעות המתפוצצות" (The Smashing Pumpkins) עדיין בסביבה, כך לפחות הבנתי כששמעתי שאלבומם התשיעי Oceania שיצא החודש תחת הלייבל של EMI. אבל אלו לא אותן הדלעות שהחלו את הדרך בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת בשיקגו, כל מה שנותר זה הסולן ומנהיג ההרכב, בילי קורגן (Billy Corgan), שממשיך ליצור עם אמנים מתחלפים תחת אותו שם. הכל העצם התחיל ברביעייה שכללה את קורגן, שניגן על הגיטרה ושר, ג'יימס איהה (James Iha), גיטריסט הקצב ממוצא יפני, ד'ארסי וורצקי (D'arcy Wretzky) המצוינת על הבאס וג'ימי צ'מברלין (Jimmy Chamberlin) על התופים. יחד הם ייצרו שלושה אלבומים מעולים בין 1991-1998, אז עזב אותם המתופף, ג'ימי צ'מברליין. האלבום הרביעי שלהם, Adore, יצא בלעדיו. הוא אמנם חזר להרכב ב-2000 כדי להוציא אתם את Machina/The Machines Of God, אבל ד'ארסי כבר הייתה בדרכה החוצה והוחלפה על ידי הבסיסטית של Hole, מליסה אוף דר מאור (Melissa Auf Der Maur). ב-Machina II שיצא באותה שנה נשארו רק רסיסים מההרכב, שהוחייה שוב על ידי קורגן, אך לא זוכה לאותה הילה כמו תחילת דרכו. היציאה של Oceania הזכירה לי מה אהבתי בהרכב המעניין הזה, אז הנה חמישה שירים מהדיסקוגרפיה שלהם, לאו דווקא ה מוכרים שבהם....

Rocket מתוך Siamese Dream

החלום הסיאמי של ה-Smashing Pumpkins הזניק אותם לשורה הראשונה של אמני הרוק בארה"ב. שירים כמו Today ו-Disarm הפכו להיות חלק מרשימות ההשמעה של המצעדים ברחבי העולם. מתוך האלבום הנפלא הזה שיצא ב-1993, בחרתי דווקא את Rocket הנאיבי, שמדבר על הרצון שלנו לממש את עצמנו בעולם בו לעתים הקשרים גוברים על הכישורים. הם מזכירים לנו שאנחנו מתגעגעים לעצמנו, לכל מה שלעולם לא נהיה. על תחושת ההחמצה שמלווה את ההתפתחות האישית של ילדים שרצו להיות אסטרונאוטים והופכים להיות אנשים שמטגנים נקניקיות על גריל בגינת דשא ירקרקה....

1979 מתוך Mellon Collie And The Infinite Sadness


החיבור הראשוני לשיר הזה הגיע קודם כל לאור העובדה שהוא מציין את שנת הולדתי. האלבום השלישי שלהם היה כבר יצירת מופת מגלומנית שחשפה את היכולות המופלאות של הלהקה לספר סיפור. Mellon Collie And The Infinite Sadness שיצא ב-1995, הביא אלבום כפול שכולל שירי רוק רועשים לצד בלדות ארוכות ואטיות. 1979 הוא שיר נוגה על הנערים על סף שנות ה-80, עם תחושת עוצמה יוצאת דופן המוהלת בתוכה את תקוות הנעורים, חוזק הגוף ותחושת המסוגלות לכבוש את העולם שרק מחכה להם: "מהירים יותר ממהירות הקול, מהירים יותר ממה שחשבנו שנוכל ללכת, תחת קולה של התקווה". ואז בסוף הם מתעוררים אל הרחוב שמקדש את הנחיצות של העכשיו, שכבר לא נותר אף אחד בסביבה. המבט העצוב הזה אל העתיד המנוכר, הוא זה שגרם לי להתאהב בלהקה הזו....

For Martha מתוך Adore


האלבום Adore שיצא ב-1998 כבר הציג את הלהקה בלי צ'מברליין והותיר אותה עם השלישייה המייסדת: קורגן, איהה וורזצקי. זו הייתה להקה מסוחררת מהצלחה שכבר מתחילה לאבד את גבולות החברות בין החברים ואת הטעם להיות יחדיו, או כמו שאמר קורגן על האלבום, מדובר באלבום של להקה מתפוררת. אבל מכל הסחרור הזה יצא אלבום בועט, כועס ופחות מלודי, מה שהופך את הפנינה המיוחדת שבו, For Martha, להרבה יותר מבלדת רוק של כמעט 9 דקות. זה שיר על פרידה ללא דמעות, היכולת להיפרד מבלי להגיד שלום מתוך התקווה להתראות אי שם בצד השני (של העיר, העולם, החיים, תבחרו מה שמתאים לכם...). הגיטרות של איהה והבאס של דארסי מעולם לא היו כל כך מדויקים כמו שירתו של קורגן, כנראה אחת מהפסגות של ההרכב הזה.

Blissed And Gone מתוך Judas O


Judas O הוא אוסף של B-Sides שמאגד עבודות של ה-Smashing Pumpkins לפני הפירוק שלהם ב-2000. לטעמי, מדובר באחד מאלבומי ה-B-Sides הטובים ששמעתי, כשאפשר למצוא בתוכו כמה רגעים מצוינים כמו Aeroplane Flies High ו-Soot And Stars המרגש. יחד עם זאת, Blissed And Gone שסוגר את האסופה הזו הוא שיר יפהפה על כוחה של זוגיות, בעיקר בתקופות משבר. מצד אחד קורגן שר: "ואם את עדיין שרויה בדיכאון, אולי את צריכה אותי בסביבה, לאהוב ולאחוז בך" ומצד שני הוא מבכה על מר גורלו: "לא היה לי מזל, לא הייתה לי בושה, רק 17 ימים גשומים ואת, לנגד עיניי". ונקודת האור הזו שדווקא מסיימת את הסיפור של ההרכב המקורי של ה-Smashing Pumpkins היא קסומה בעיניי גם בימים אלה...

Oceania מתוך The Celestials

ה-"שמיימיים" מגיע מתוך האלבום החדש של ההרכב. זה מתחיל כבלדה שקטה, שמזכירה בתזמורים שלה את שלושת האלבומים הראשונים והופך להיות רועש ככל שהשיר מתקדם. קורגן לא זונח את האג'נדה שליוותה את האלבומים הראשונים של ההרכב ושר על זוגיות וחופש, כמו שהוא אוהב ויודע. אז נכון, השירה שלו עדיין נשמעת כמו יללה, אבל אין הרבה שמייללים כל כך טוב כמוהו...

Fitter (X), Happier (?), More Productive (!) - OK Computer By Radiohead, 15 Years Retrospective

שלוש שנים לפני תחילת המילניום, בקיץ 1997 כשהמחשבות שלי נדדו לעבר השירות הצבאי, עברתי בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב וקניתי ב"סופר-זאוס" (כן, הייתה פעם חנות דיסקים מקוריים בתחנה המרכזית) את האלבום שקראתי עליו בעיתון היחיד כמעט שהגיע ליישוב דאז. זה היה עידן טרום-אינטרנטי, אולי עידן תמים יותר מבחינתי, כך שהמפגש הראשון עם האלבום OK Computer היה מפגש בתולי במידת מה באותה עת. כיוון שלא היה לי נגן תקליטורים נייד (כן, עדיין לא היה iPod אז...), נסעתי כל הדרך צפונה בציפייה לקרוע את העטיפה השקופה של הדיסק עם התמונה הקדמית המבורדקת. אמנם שמעתי לפני כן את Paranoid Android שהוקרן ללא הפסק על מסכי MTV ללא הרף (מדורת השבט המוזיקלית של סוף שנות ה-90), אבל לא ממש הבנתי מה קשור אלוהים שאוהב את הילדים שלו לקליפ כל כך מתוסבך ועגמומי. 

חוויית השמיעה הראשונה לא הותירה בי רושם עמוק מדי, הייתי צריך להאזין לו עוד מספר פעמים כדי להבין שמעבר למוזיקה מתרחשת כאן עלילה שבוערת מתחת להוויה היומיומית. מצאתי את עצמי מדלג פחות עם כפתור ה-Skip על הרצועות שהיו פחות מוכרות לי מהמסך הקטן, אם כי עדיין לא הצלחתי להבין את המשמעות של Fitter Happier ומה לעזאזל הוא קשור ללהקת רוק בריטית. 

קיץ 2012. עברו 15 שנה מאז, פאקינג 15 שנה זה המון זמן. התגייסתי, חתמתי קבע, השתחררתי, עזבתי את הצפון ועברתי למרכז, מצאתי עבודה, למדתי ולמדתי ולמדתי (ואני עדיין לומד....), התחתנתי, נולד לנו ילד מקסים, קנינו בית (ומשכנתי אותו לטובת הקנייה), הצבעתי בבחירות, התאכזבתי, הצבעתי שוב, התאכזבתי, קיבלתי אוטו צמוד מהעבודה וטלפון נייד, החיים נצבעו בצבע הנכון כפי שהחלום האמריקאי בגרסתו הישראלית מלמד אותנו. התחלתי להגיד הרבה יותר OK כדי לחסוך במילים מיותרות (ואם ממש התעקשו שאדבר אז סימסתי) ולהשתמש יותר ב-Computer, שבינתיים התרחב ל-Smartphone, ל-Tablet ולעזרים טכנולוגיים אחרים שהרחיבו את חיי הדיגיטליים לגבולות שלא דמיינתי אותם קודם.

OK Computer היה שם מעט לפני כולם. מעין עמוד אש לפני המחנה שהציב בפנינו מראות עתידיים של החיים שלנו, כאנשים הנסמכים יותר ויותר על ביצועיות, מחשוב ותכנון. המראה הזאת קצת קשה לעיכול או להבנה בגיל העשרה, אבל במבט רטרוספקטיבי ובוגר יותר, אני שולח את היד הצידה ומחפש את הוויה שהתקיימה בעת שהאלבום יצא: שידת המכתבים ריקה כי הכול ב-Email ולא בדואר (וגם זמן ההמתנה הצטמצם פלאים), מערכת הדיסקים התמזגה למחשב והדיסקים הועברו לאחר כבוד למחסן כיוון שהשירים הומרו לפורמט mp3, אלבומי התמונות כבר לא מכילים תמונות מצהיבות ששיירי הצילום הלא מיומן נותרות על גביהן ומוחלפים בקבצי תמונות דיגיטליות מרוטשות המאוחסנות על המחשב (פעם התמונות היו מתבגרות יחד איתנו, היום הן בנות אלמוות), היומן השנתי (אשתי עדיין לא מוכנה לוותר עליו) הפך להיות Calender ממוחשב, הספרים עברו תהליך פידוף (כןף יש כבר פועל להמרה ל-PDF) והתאחסנו במחשב, אני אפילו לא זוכר את מספר הטלפון של הוריי, הוא נמצא על זיכרון המכשיר הנייד. הבית התרוקן, הכל Open Space, רק חתיכות הלגו הקטנות של בני המפוזרות על השטיח בסלון מזכירים שיש עדיין ממשות (למרות שגם הוא מאמץ בהדרגה את Comfy, מחשב הפעוטות, לליבו).

ורדיוהד היו מהראשונים שאמרו זאת, הם חדרו ללב המיינסטרים דרך The Bends רק כדי להוציא אלבום עתידני שמבקר את תרבות הצריכה והמחשוב המתקדם של החברה. אז הלכתי השבוע למחסן ושלפתי את הדיסק כי קראתי בטור של עינב שיף ב-Walla ש-OK Computer כבר בן 15 שנה, אבל עכשיו הוא ההווה. הנה חמישה שירים מתוך האלבום המופלא הזה שגרמו לי לכבות את המחשב, לחשוב מעט עם המוח האורגני שלי (ואז להדליק את המחשב שוב כדי לכתוב על זה)

Airbag היא רצועה פותחת שנותנת אוריינטציה אחרת לגבי המאזין שביקש לשמוע עוד שיר מרגש כמו Street Spirit שסיים את The Bends. מתחילת הרצועה בה הגיטרה המלוכלכת של ג'וני גרינווד מרטשת את השקט, התיפוף המתכתי פיל סלווי מצטרף לקולו המפולטר של תום יורק, שמספר לנו על כרית האוויר שמצילה אותו בתוך מכונית גרמנית חדשה. יורק מדבר על העתיד, על מלחמת העולם הבאה, על עולם שבו מתוך הגלילה למעלה ולמטה אנו נולדים מחדש, חיים ומוות ביד העכבר

Paranoid Android מנסה להביא לנו פרספקטיבה פרנואידית של אדם החי תחת העומס הגובר של החיים האולטרה מודרניים בעיר. והמראה קצת מטריד (גם הלחן לא כל כך עוזר להירגע, בטח שלא הקליפ המצוין של מגנוס קרלסון): אין כבר שקט, אי אפשר לנוח, הכול בתנועה מתמדת, נייחות היא כבר לא אפשרות ריאלית. ואנחנו שוכחים שמות, מספרים, מנסים להזכיר לעצמנו שאנחנו לא חוצנים, אלא בסך הכל פאראנואידים יותר מפעם (והסדרה הבריטית Black Mirror רק מדגימה את זה, כמו גם השיר עם השם הזהה של The Arcade Fire). ויורק יורק לכל עבר: האמביציה גורמת לנו להיראות מכוערים, המותגים אופפים אותנו (אני בטוח ש-Gucci לא כל כך אהב את השיר הזה), אנחנו אחוזי פאניקה, אנחנו מקיאים לעיתים קרובות יותר (אולי כדי להיות רזים יותר...), כל הנטוורקינג של היאפים שגורם לנו לרצות לברוח מהמציאות וכאן השיר מציב שתי אלטרנטיבות מעניינות: הטבע והדת. מצד אחד, הוא מבקש שיירד עליו גשם, גשם כבד, שיזכיר לו שקיימים עדיין כוחות אחרים מעבר לאנושות שמזכירים לנו עד כמה אנחנו קטנים וברי חלוף ומצד שני, יש את הדת שיכולה תמיד לאסוף את השברים של המציאות המתרסקת ולהחיל עליהם הגיון תיאולוגי אליו ניתן להימלט מהמרוץ הבורגני. ואלוהים? הוא בהחלט אוהב את הילדים שלו....

Fitter Happier הוא השיר שהכי התרגשתי לשמוע מחדש. חוץ מהעובדה שאולי אני לא יותר רזה מבעבר (קצב חיים מהיר מוליד מזון מהיר), אני חושב שאני יכול לסמן V על רוב האמירות שמובאות שם. כניסוי אישי קצר, מומלץ לשבת ולסמן V  קטנטן ליד כל אחת מהאמירות ולבחון עד כמה היא מדויקת כלפינו. לגבי עצמי אני יכול להעיד שסימנתי V ליד האמירות: "יצרני יותר", "נוח", "לא שותה יותר מדי", "נוהג סבלני ורגוע יותר", "לא מפחד עוד מחושך" ועוד ועוד ועוד. את השיר הזה שר מחשב, לא קול אנושי, הדבר היחיד שמתנגן ברקע הוא פסנתר נוגה שמלווה את טקס האשכבה של בן אנוש שהפך לאדם מבויית, מתורבת, שמועיל להמשך קיומה של המערכת הכלכלית, "כמו חזיר, בכלוב, על אנטיביוטיקה".

Lucky הוא אחד האאוטסיידרים הבולטים באלבום כיוון שנכתב עוד לפני תחילת העבודה על אלבום Help עבור פרויקט War Child, המובל על ידי בריאן אינו, לשם שיקומם של ילדים שנפגעו מהתפרקות האלימה של הרפובליקה היוגוסלבית למגוון מדינות. אבל Lucky היה חסר מזל, תחנות השידור המרכזיות בבריטניה התעלמו מקיומו והוא הגיע רק למקום ה-51 במצעד הבריטי. בדיעבד, חוסר ההצלחה של Lucky, שבא ממקום של פילנתרופיה, שתכליתה עולם טוב יותר, הביא את רדיוהד לייצר אלבום ריאקציוני, המבקר את תרבות הצריכה וקובעי הטעם התרבותי על פי אינטרסים כלכליים. "אנחנו עומדים על הקצה", הם הזהירו כבר אז.....

Exit Music הוא הרבה יותר משיר לפסקול של "רומיאו וג'ולייט" בכיכובם של קלייר דיינס וליאונרדו דיקפריו. השיר הזה הוא הפרשנות של יורק לגרסה של הבמאי האיטלקי זפירלי, שהשפיע עליו רבות. השיר משמש כשיר הסיום של הסרט המיוחד הזה של באז לורמן ומהווה מעין קו שבר מעניין בתוך האלבום. מתוך כל תחושת הניכור, הפרנויה, הלחץ, הבדידות והמחשוב, צומחת אהבה, אהבה צעירה שיכולה לשרוד רק אם נארוז את הדברים מהר-מהר ונברח למקום אחר, בו תהיה לנו אוטונומיה גבוהה יותר. יורק שאל את עצמו מדוע הם לא ברחו יחדיו והשאלה הזו מהדהדת בשיר עצמו, שמקבל טוויסט באמצע והופך לקודר יותר ואקוסטי פחות. שיר שמחזיר את הכוח לרגש האנושי ולאמונה ביכולתו לשרוד גם בעידן של מחשוב מתקדם.

OK Computer, הגיע הזמן לפרסם את הפוסט ולכבות אותך, אני הולך על ספר טוב הלילה...

Pick 5: Five Songs On the Other

האחר (Another) מלווה אותנו כל הזמן - במבט, באופן בו אנו מתאימים את עצמנו לציפיות שלו, קשה לנו בכלל לדמיין את העולם ללא האחר. הכמיהה לאחר לא נעדרת גם מהמוזיקה, אז הנה כמה חמישייה שמדברת על זמן ומרחב אחרים, תהנו

הקצב של Another Bed של The Twilight Sad הסקוטיים, נשמע כמו איך שדפש מוד (Depeche Mode) היו רוצים להישמע עם מבטא כבד מסביבות אגם לוך-נס. בהחלט מדובר בשיר מצויין, שמהווה רק חלק קטן מהאלבום האחרון של ההרכב, No One Can Ever Know מ-2012, שקירב אותם אמנם קצת למיינסטרים, אבל לא קרוב מדי. 

מכאן בחרתי לדלג מעט אחורה לווייט סטרייפס (The White Stripes) התזזיתיים, שהשאירו מאחוריהם ריק שמתקשים עדיין למלא. הצמד הזה, שהורכב מג'ק וייט (Jack White), שחלק מהפרשנים מחשיבים אותו לגאון והאחרים למופרע וממג וייט (Meg White). אחת השמועות טוענת שהזוג נישא בשלב מסויים של הקריירה שלהם יחדיו, אך אין לזה הוכחות ברורות עד כה. בכל אופן, Well It's True That We Love One Another הוא דואט חביב למדי של הצמד הזה, שלוקח את השיר לכיוון פולקי ופחות רוקיסטי מהאלבום ממנו הוא הגיע, Elephant מ-2003. 

ב-1980, שחררו רביעייה אירית את אלבום הבכורה שלהם, Boy, שסימל התחלה של קריירה מופלאה שנמשכת עד כתיבת שורות אלו. באיזשהו שלב, לקראת סוף המילניום הקודם, איבדתי עניין ב-U2, למרות שאני עדיין מוצא עצמי מתענג על האלבונים הראשונים שלהם, בהם ניתן להרגיש את האנרגיות הצעירות של בונו (Bono), דה אדג' (The Edge), אדם קלייטון (Adam Clayton) ולארי מולן (Larry Mullen). השיר Another Time, Another Place, מצליח להקפיץ אותי גם היום וזה הישג גדול למדי. 

החיבור בין אנקל (Unkle) האלקטרוניים לנסיך החושך, מארק לנגן (Mark Langen), שדואג לבקר בישראל לפחות פעם בשנה, הוא אחד השילובים המעניינים שהקשבתי להם מצד שני ההרכבים. התיאטראליות המוזיקלית של Unkle יחד עם קולו האפל של לנגן מייצרים שיר שחודר עמוק אל תוך העצמות, גם בלילות חמים במיוחד. Another Night Out הוא פשוט יצירת מופת שייקח עוד זמן לעכל, כזאת שבורחת מהמיינסטרים אבל אומרת עליו כל כך הרבה. בכלל, האלבום Where Did The Night Fall מ-2010, ראוי להרבה יותר הערכה לטעמי.

בחרתי לסיים עם השיר המופלא של אליזבת' פרייזר (Elizabeth Fraser) מהקוקטו טווינס (Cocteau Twins) ששרה את מילותיו של רוי הארפר (Roy Harper), יוצר אנגלי מכובד בפני עצמו. Another Day הוא שיר בן 28 שנים, שהופיע לראשונה בחלק הראשון של האוסף המצויין של 4AD, הקרוי This Mortal Coil: It Will End In Tears מ-1984 ונושא עימו אווירה קלאסית שלא איבדה מיופיה אחרי כמעט שלושה עשורים.

Pick 5: Five Songs On the Other

A) The Twilight Sad - Another Bed Taken from No One Can Ever Know, 2012

B) The White Stripes - Well, It's TrueThat We Love One Another Taken from Elephant, 2003

C) U2- Another Time, Another Place Taken from Boy, 1980

D) Unkle Feat. Mark Langen - Another Night Out Taken from Where Did The Night Fall, 2010

E) This Mortal Coil - Another Day Taken from This Mortal Coil: It Will End In Tears, 1984 

Five Songs By The Delgados

The Delgados, A Scotish Indie-Rock group, were active for eleven years between 1994 to 2005. Alun Woodward and Emma Pollock played guitar and sang, Stewart Henderson played Bass guitar and Paul Savage hitted the drums. They released five albums and two albums recorded as sessions for BBC as well as Live at the fruitmarket. I first heard of them when I heard Hate, their forth album but it was few years after their breakup. So here are five songs by this great group from Motherwell. Enjoy....

1) Leaning On A Cane Taken From Domestiques (1996)

2) Accused Of Stealing Taken From The Great Eastern (2000)

3) Favours Taken From Hate (2002)

4) I Fought The Angels Taken From Universal Audio (2004)

5) Blackpool Taken From Peloton (1998)

 

Five Songs By Ed Harcourt

Good Morning

Edward Henry Richard Harcourt-Smith is an English singer/songwriter which sounds sometimes similiar to Rufus Winewright. Born in 1977, at London, he was trained as a piano player as well as Bass guitar. He's released five studio albums and three EP's so far. So here are five songs by this guy, hope you'd like it

1) Sister Renee Taken From From Every Sphere (2003)

2) This One's For You Taken From Strangers (2004)

3) When The Lost Don't Want To Be Found Taken From Lustre (2010)

4) Revolution In The Heart Taken From The Beautiful Lie (2006)

5) Ultraviolent Love Taken From Until Tomorrow Then: The Best Of Ed Harcourt (2007)

Five Songs By Florence + The Machine

Good Evening

I most admit that at first I Thought that Florence + The Machine are just a regular group with a strange name. Only when I heard Florence Welsh's voice, I understood that she's one of the powerful voices in the Indie scene nowdays. If you wondered who is "The Machine" so the answer is Isabella Summers, the keyboard player of the band. This London-based group contains five other members: Robert Ackroyd (Guitar), Christopher Lloyd Hayden (Percussion, Drums and Backing Vocals), Tom Monger (Bass), Mark Saunders (Bass, Guitar, Backing Vocals and Percussion) and Rusty Bradshaw (Hammond and Keyboards). Although they've released only two LP's: Lungs (2009) and Ceremonials (2011), they're always on the run, performing and recording intensively. So here're five songs by this band, led by redhead Florence with the haunting voice.

1) Shake it Out (Live) Taken from Ceremonials (2011)

2) Postcards From Italy (Beirut Cover) - Not released

3) Heavy In Your Arms Taken from The Twilight Saga: Eclipse OST (2010)

4) The Dog Days Are Over (Live) Taken from Lungs (2009)

5) Breaking Down (Live) Taken from Ceremonials (2011)

One Album A Day #1: Julia Holter - Ekstasis (2012)

Good Afternoon

There is something haunting in the voice of Julia Holter, a talented Indie from Los Angeles, California. Her whispers and angel-like voice place her in my musical scale between Lisa Gerrard (Dead Can Dance) and Elizabeth Fraser (Cocteau Twins) on one side and Laurie Anderson (For her experimental genre) and Joanna Newsome (For the legnth and wisdom you can find in her songs). I just finished listenning to her last release, Ekstasis (2012), and I'm still trying to figure out that brilliant piece of music I've just heard. It seems as one of the greatest albums of 2012, you have to listen it open minded and concetrated. Our sorrows and Boy in the moon were my favourite of this album, here are two samples of this album, tell me what you think about that...

Total Rate: 9/10