שירים לסוף שבוע: מפרקים את האטום

פגז מהעבר 1: היום לפני 20 שנה, ב-22 בפברואר 1993, יצא אלבום הבכורה של Radiohead, שנקרא Pablo Honey. מעטים יודעים שסינגל הבכורה של האלבום Creep לא זכה להכרה עם צאתו ומכר רק 6,000 עותקים. אלא שאז הגיע DJ נחשב ממדינה פרובנציאלית במיוחד שנקראת ישראל ונדלק על השיר. הוא ניגן אותו ללא הרף והפך אותו לאחד הלהיטים של אותה שנה, דבר שהוביל להופעה של ההרכב בישראל. ההלהבות דבקה גם בנציגי EMI המקומיים, שהעבירו את רשמיהם לחברה בחו"ל ומשם הדברים התגלגלו לקריירה מפוארת של אחת מהלהקות החשובות והמשפיעות בשני העשורים האחרונים. והם מביאים את השיר הפותח של הסופ"ש, להגביר רמקולים!

פשיטת רגל: אמנם Phoenix, הרכב האלטרנטיב הצרפתי לא בדרך לפשיטת רגל, אבל משום מה הם קראו כך לאלבומם המתקרב ואפילו הוסיפו לכך סימן קריאה (Bankrupt). אני מקווה שאחרי האלבום הקודם המצויין שלהם Wolfgang Amadeus Phoenix, גם האלבום החמישי יהיה מוצלח. הסינגל Entertainment הופך את הציפייה הזו למסקרנת במיוחד.

 

הקליפ המפחיד של השבוע:  מגיע דווקא מלהקה ותיקה וקונבנציונלית בדרך כלל, Primal Scream. באלבומם העשירי שייקרא More Light וייצא ככל הנראה באפריל, יופיע הסינגל 2013, שיצא השבוע ובו הם משתפים פעולה קווין שילדס (Kevin Shields) סולן My Bloody Valentine, שזוכים לעדנה מחודשת בעקבות האלבום החדש. גולת הכותרת של השיר הוא בעצם הקליפ שלו, אז מה זה אומר על השיר עצמו?

 

גברת וולש השנייה: אמנם אין קירבה משפחתית בין פלורנס וולש המדהימה מ-Florence And The Machine לבין Laura Welsh, אבל האחרונה הוציאה עכשיו סינגל חדש שמשלב יכולות קוליות שמאד קרובות לאלו של פלורנס, עם זיקה קרובה יחסית ל-R&B. הסינגל שנקרא Unravel, מייצר מוזיקה מהנה עם מקצב חביב שמבשר טובות לגבי עתידה

אם אהבת אותי פעם הוא הסינגל החדש של Cass McCombs, זמר פולק צפון אמריקאי. אני מודה שלא יצא לי לשמוע אותו עד עכשיו, אבל הסינגל החדש שלו If You Loved Me Before גרם לי לפשפש במהרה באתרי הסטרימינג, בניסיון לראות למה  הבחור הזה מסוגל. כבר עכשיו אפשר לומר על הסינגל הזה, שמדובר בשיר יפהפה, בעיקר בשל השילוב בין המינימליזם שלו והמילים.

מה שנתת לי הוא אמנם שיר שיצא לקראת סוף השנה שעברה, אבל קשה להתעלם מהקול העמוק של Pixie Geldof (הבת של בוב גלדוף האגדי ומגישת הטלויזיה המנוחה פאולה ייטס). ההרכב שהיא מובילה נקרא Violet, ו-What You Gave To Me הוא שיר יפהפה שראוי להכרה, לא רק בגלל המורשת המוזיקלית של הסולנית.

פגז מהעבר 2: בניגוד ל-Radiohead שהיו בתחילת דרכם המוזיקלית, האלבום השביעי של Duran Duran, שיצא יום אחד אחריו, לפני 20 שנה, היה אלבום שכולו ניסיון נואל להחזיר את הלהקה הדועכת למרכז התודעה אחרי שנות ה-80 הקופצניות. The Wedding Album היה למעשה אלבום ללא שם (השני בהיסטוריה של ההרכב), שזכה להכרה בשם אלבום החתונה בגלל תצלומי האירועים שנשזרו בעטיפה. האלבום הצליח להחזיר את הלהקה לתודעה עם שני להיטי ענק: Ordinary World היפהפה ו-Come Undone הקליט. אמנם לא הייתה בהם בשורה יוצאת דופן בעולם המוזיקה דאז, אבל היה ברור ש-Duran Duran תפסו כיוון מסויים, הרבה יותר רוקיסטי

הו מאריקה: Marika Hackman היא זמרת פולק בריטית, שמשחקת על גבולות האלקטרוניקה. הגברת הצעירה הזו לא מפחדת להתעסק עם קלאסיקות מעידן הגראנג', כך שהיא לא חששה לחדש את Lithium של Nirvana ולהפוך לו את כל הצורה. אני דווקא אהבתי יותר את Retina Television, מתוך האלבום That Iron Taste. היא נשמעת לי מאד מעניינת וקרובה לבחורה המוכשרת שנמצאת באייטם הבא


ג'וליה ממשיכה לטייל בעולם: אחת הנערות הכישרוניות היום בעולם הדרים פופ מגיעה מלוס אנג'לס ונקראת Julia Holter. אחרי שהוציאה שנה שעברה את האלבום המסקרן Ekstasis והספיקה לחדש בצורה מעוררת הערצה את Gold Dust Woman של פליטווד מק, היא ממשיכה לחדש שירים והפעם היא עושה זאת לשיר של פאולו קונטה (Paolo Conte), אחד מכוכבי המוזיקה הגדולים באיטליה. אמנם אני לא מבין מילה ממה שהיא אומרת בשיר, אבל Chiamami Adesso ("התקשר אליי כעת") נשמע כל כך יפה שקשה להתנתק ממנו...

ג'וני יוצא לאור: אלבום הבכורה של Johnny Marr, הגיטריסט המיתולוגי של ה-Smiths, שדי חסה בצילו של מוריסי לאורך התקופה, מוציא סוף סוף אלבום בכורה על שמו שנקרא The Messenger. בעוד שיר הנושא של האלבום הוא שיר נפלא, הרי שהשיר השני שיצא מהאלבום, Upstarts, הוא שיר נחמד אבל לא יותר מזה. הקצב הוא מאד אואזיסי, השירה ברורה, אך מעבר לזה לא מצאתי שם בשורה מיוחדת. כעת נותר להקשיב לכל האלבום ולראות האם הציפייה הייתה שווה משהו.

אטומים של שלום: אחד האלבומים היותר מצופים בשנה הזו הוא Amok של Atoms For Peace, הרכב הצד של טום יורק (ראה פגז מהעבר 1), יחד עם המפיק המשובח Nigel Godrich, הבסיסט המשוגע של ה-Red Hot Chili Pepers, העונה לשם Flea, שהוא מפוכח ועוד. ההרכב הוציא אלבום שמשלב אלקטרוניקה ורוק רך, כשהסינגל הראשון מתוכו, Default, היה מצויין. כעת, לאחר שיצא האלבום מתברר שכמו רוב האלבומים של יורק, יידרשו עוד כמה שמיעות כדי לקבל לגביו חוות דעת ברורה, בינתיים אפשר ליהנות מאותו סינגל מצויין

פגז מהעבר 3: כנראה שהשבוע הזה היה שבוע נוסטלגי במיוחד, בגלל זה יש עומס יתר של שירים מ-1993. מסתבר שבאותו שבוע בו Duran Duran ו-Radiohead שיחררו את אלבומיהם, הגיע אלבום הבכורה של Grant Lee Buffalo מלוס אנג'לס שנקרא Fuzzy. האלבום ביום צאתו של The Wedding Album וזכה להערכה רבה בתעשיית המוזיקה אם כי לא מכר כמות גדולה של אלבומים. שיר הנושא, Fuzzy, היה אחד השירים היפהפיים ששמעתי באותה שנה. כש-Grant Lee Phillips, עם הקול העדין שר: "הנה אנחנו במכונית שלנו נוהגים במורד הרחוב/אנחנו תרים אחר מקום לעצור בו, למצוא משהו לאכול/אנחנו רעבים לפיסת תקוה שתחליף את הפחד/אנו מטפטפים כמו זר נבול...", קשה להתעלם ממנו, שיר אדיר....

שירים לסוף שבוע: קאמבקים וחיות אחרות

פצצה מהעבר 1: לפני 25 שנים, ב-16.2.1988, יצא אלבומם השישי של להקת The Church האוסטרלית, המתמחה בניאו-פסיכודליה משולבת בניו וייב. למרות שהם פעילים כבר מאז 1980 עד היום (!), השיר שהקפיץ אותם למיינסטרים היה השיר היפהפה Under The Milky Way, שזכה לאינספור חידושים מאז. השיר זכה להצלחה רבה ונוגן במרבית רשתות המוזיקה דאז. לטעמי, גם כיום הוא נשמע פצצה למרות שעברו 25 שנים מאז

1) התנצלות בדור 3: לשיר הזה הגעתי בעיקר בגלל השם המסקרן שלו, I'll Fax You An Apology, שמסמל במידה רבה את האופן בו הרגשות שלנו מתורגמים דרך אמצעים טכנולוגיים בעידן הנוכחי. Department M הוא פרוייקט צעיר מלידס שמייצר אינדי-טרוניקה נעימה לאוזן כמו השיר הזה.

    

2) שובו של ג'יימס: כן, James Blake, אחד הכוכבים הבוערים בשמי הדאבסטפ חוזר עם אלבום חדש שייצא בסביבות אפריל בשם Overgrown. בינתיים אפשר לשמוע את האפריטיף הראשון ממנו שנושא את השם Retrograde, שמצליח להפוך את הציפיות לגדולות יותר

 

3) אם קירות יכלו לדבר: ממשיכים בקו השקט עם Wall הלונדונית, שעתידה להוציא את EP הבכורה שלה, Shoestring, בתחילת אפריל. זה נשמע כמו הקלטה ביתית חובבנית של נערה המנגנת על אורגן, אבל השילוב בין הקול המתקתק למלודיה, מראה שיש לה פוטנציאל להפוך לליסה ג'רמנו הבאה (ראו בהמשך)

    

4) הדואר חוזר: עשר שנים חלפו מאז האלבום המצויין של The Postal Service, מופע חד פעמי של Ben Gibbard ו-Jimmy Tamborello, שהוציאו את Give Up ב-2003 וא חזרו ללהקות האם שלהם (Death Cab For Cutie ו-Dntel, בהתאמה). כעת הם מוציאים A Tattered Line Of String, שיר נושן שהוצא מהבוידעם לרגל השקת העשור לאלבום ההוא. בשיר הם מארחים את Jenny Lewis הנהדרת והתוצאה מבהירה מדוע חידוש אתר האינטרנט שלהם השנה מעורר כל כך הרבה ציפיות

 

5) איך אני מכיר אותה... למעשה, אני לא ממש מכיר את Nataly Dawn, הזמרת של ההרכב Pomplamoose (מי אלה?!). מה שכן אני יודע שאלבום הבכורה שלה שנקרא How I Knew Her, יצא השבוע ומכיל כמה שירים אוטוביוגרפיים יפהפיים. אני נדבקתי דווקא לשיר הנושא, אבל כנראה שיש פה עוד כמה פנינים....

   

6) ארנבון מפוחד - Frightened Rabbit הסקוטים חוזרים עם אלבום חדש, רביעי במספר שנקרא Pedestrian Verse. בהתחלה הם נשמעו לי כמו האחים הקלילים של The Twilight Sad, אבל אחר כך התברר שהם אולי קרובים יותר ל-The National. האלבום החדש לא אחיד באיכותו, אבל היו כמה קטעים שאהבתי ממנו, אחד מהם הוא December's Traditions. 

 

7) לאן ברחו הפילים? אחת הזמרות הקסומות והפחות מוערכות בעולם הדרים-פופ, שנושק לאינדי זו Lisa Germano. אמנם היא זכתה להכרה בעיקר בזכות Geek The Girl המסקרן מ-1994, אבל מאז היא זוכה לתהודה נמוכה מדי וחבל... אלבומה החדש, ה-11 שלה מאז תחילת קריירת הסולו שלה, נקרא No Elephants, ומכיל בתוכו אלמנטים המזכירים בעלי חיים ובני אדם תוך עמידה על הדמיון והשוני ביניהם. אלבום קטן ויפהפה שמומלץ לשמוע, כמו כל אלבומיה של ג'רמנו, בשעת לילה מאוחרת

8) להתעורר לבוקר נפלא. אני חושב שהשיר ששחרר השבוע Kurt Vile, הסולן של הרכב האינדי War On Drugs, הוא השיר היפה ביותר ששמעתי השבוע. יש בו נגינת גיטרות יפהפיה שלוקחת את המאזין למחוזות רחוקים באמריקה והמקצב האיטי מתגבר והולך עד שהוא מפנה את הבמה לגיטרה שמובילה אותנו אל קץ הטיול, שאז מתחיל מחדש. Wakin On A Pretty Day נמשך כמעט עשר דקות ששוות כל שניה....

 

9) כל הזמן הזה. עברו כמה שנים טובות מאז אלבום הבכורה מצויין של The Strokes, שהביא סאונד מלוכלך ומגניב בתחילת המילניום. מאז החבר'ה התבגרו ועשו גם דברים פחות טובים. הבשורה הטובה היא שהסינגל החדש מתוך האלבום החמישי המתקרב, Comedown Machine, שייצא בסוף מרץ מזכיר את הסאונד הראשוני שלהם. 

   

פצצה מהעבר 2: בדיוק באותו יום שיצא האלבום של The Church, יצא גם אלבום הבכורה של All About Eve, הרכב בריטי שעשה בהתחלה קצת רוק גותי עד שהתיישר לכיוון של פולק ושוגייזינג. בכל האופן, האלבום הזה הפך להיות מוכר בעיקר בזכות הסינגל הנפלא מתוכו, Martha's Harbour, שהוא למעשה הגרסא הלועזית של "אהובת הספן" שכתב יאיר לפיד לריטה (וכאן מסתיים הדימיון ביניהם). אני מניח ששירים נעשים אלמותיים אם שומעים אותם בתקופות שונות בחיים ועדיין הם מעבירים בך צמרמורת קלה בלי להבין מדוע. זה אחד מהשירים הללו.

ממתקים לשבת: על אווירון מעבר לים....

פצצה מהעבר 1: Massive Attack כבר היו להקה שבעת הצלחות עם כניסתה לשנות ה-2000. כל כך שבעה שכבר כמעט לא נותרו בה חברים למעט רוברט דל נג'ה (3D), שהפיק כמעט לבד את האלבום 100Hz Window, שיצא לפני עשר שנים בדיוק. אמנם האלבום הזה לא נמנה על יצירות המופת של ההרכב, ואולי השילוב עם שינייד או'קונור (Sinead O'connor) היה פחות מוצלח משילובים אחרים, אבל האלבום הזה עדיין הותיר כמה רגעים מעניינים, ביניהם Small Time Shot Away המופלא.

 

2) חג אוהבים מדמם: בתזמון די מעניין, כמעט 22 שנה מאז אלבומם האחרון, Loveless, חוזרים החבר'ה של My Bloody Valentine כדי להעניק עוד כמה יצירות שיעשירו את הרפרטואר שלהם. רק לחשוב שההרכב הדבלינאי הזה הוציא את אלבומו האחרון כשקורט קוביין מנירונה עוד היה בחיים מעורר תהייה עד כמה הם רלוונטיים כיום. Only Tomorrow מתוך MBV מזכיר שיש להם עוד מה להציע

3) שפירו וגרין: לא, זה לא שם של משרד עורכי דין או מרפאת שיניים בצפון תל-אביב, אלא שמות המשפחה של אדם גרין ובינקי (!) שפירו שהוציאו יחדיו אלבום הנושא את השם המפתיע Adam Green & Binki Shapiro. מדובר באלבום חביב וקליל שנחמד להעביר איתו נסיעה קצרה ולא מחייבת, כמו השיר Just To Make Me Feel Good

4) האדם שנמצא מת בסירתו: לא פחות ולא יותר.... כך, Grouper, פרוייקט הסולו של ליז האריס, לאלבום החדש שלה  שנשמע אפל בדיוק כמו הכותרת שלו. Vital הוא דגימה טובה של אלבום האמביינט-אינדי הזה, קצת נוגד את כותר האלבום, אבל עדיין יפהפה ומכושף

 

5) אופנה חדשה: למעשה, לא מדובר בשום חידוש אופנתי מרענן, למעט העובדה שדפש מוד (Depeche Mode) חוזרים עם אלבום חדש בקרוב. Heaven הוא הסינגל הראשון מהאלבום המתקרב של ההרכב, Delta Machine, שיהיה אלבומם ה-13.

6) שינה ערבה במיוחד: האלבום המלא הראשון של Night Beds, מציע אינדי-פולק רך המתבסס בעיקר על גיטרה אקוסטית ועל קולו הנהדר של Winston Yellen. השיר Even If We Try מדגים בצורה יפה את היכולות המצויינות של האמן הזה, כך שבהחלט שווה להאזין לכל האלבום, Country Sleep.

 

7) הצלופחים חוזרים: האלבום החדש של ה-Eels נקרא Wonderful, Glorious והוא בהחלט כזה. המקצב שלו קצת יותר רוקיסטי מהאלבומים הקודמים שלהם, אבל הם מצליחים לשלב בתוכו גם מלודיות רכות, מה שיוצר אלבום עם מרקם עדי ומחוספס כאחד. Peach Blossom הוא דוגמא מצויינת לכך....

8) הזמש מלונדון מתקמבק: אחד הקאמבקים המסקרנים השנה הוא של Suede הלונדונים, שהטריפו את הניינטיז עם שני אלבומי מופת, שהעלו את הבריט-פופ והשוגייז למרכז המיינסטרים. אלבומם השישי, והראשון מזה כעשור, עומד לצאת עוד כחודש והסינגל הראשון מתוכו, It Starts And Ends With You, מציע את אותו צליל מוכר שכל כך התגעגעתי אליו...

9) ניק והרעים הרעים: אמנם ניק קייב לא הפסיק ליצור בשנים האחרונות, אבל החזרה שלו להרכב המקורי,Nick Cave And The Bad Seeds, מעורר ציפיות רבות. האזנה ראשונית לאלבום ב-Guardian, מעלה שמדובר באלבום מעובד היטב, שהיה שווה את ההמתנה בת החמש שנים אליו. Jubilee Street הוא שיר יפהפה אחד מתוכו, שמלווה אותנו אל חוויות מתוך אחד הרחובות האפלים בלונדון...

10) רק למי שיש זמן (מי שאין לו שידלג לאייטם הבא, הוא חובה!): הקטע הבא הוא קטע ארוך שמחייב סבלנות כי The Knife השבדים לא חוסכים מהמאזין זמן, אלא מושכים את היצירות שלהם על פרקי זמן ארוכים כמו Full Of Fire, הסינגל הראשון מאלבומם המתקרב, Shaking The Habitual, שייצא באפריל.

פצצה מהעבר 2: לפני 15 שנים, כש-Neutral Milk Hotel הוציאו את אלבומם השני, In An Aeroplane, Over The Sea, הם כנראה לא תיארו לעצמם ש-15 שנים אחרי הוצאתו לאוויר, הוא יהווה אחד מאלבומי החובה של כל אמן אינדי שרוצה להבין את הז'אנר ומקורותיו. אחת הטענות לגבי האלבום היא שג'ף מגנום, סולן הלהקה, קרא את יומנה של אנה פרנק, דבר שהשפיע עליו משמעותית והיווה מקור השראה לשירים רבים בו. ואכן, מי שמקשיב ל-Oh Comely המכשף, שמסיים את הרשימה הזו, לא יכלו להתעלם מההפניות לפריטים ביוגרפיים בחייה של פרנק...

אלבומי החודש: ינואר 2013

הנה התחילה לה שנה מוזיקלית חדשה והפעם אנסה מדי חודש להעלות חמישה אלבומים ששווה להקדיש להם זמן והקשבה. נתחיל עם כמה שכמעט נכנסו לרשימה כמו Tegan And Sara הנפלאות, Local Natives המעולים ואפילו ליסה לוב (Lisa Loeb), המשקפופרת החביבה ששרה את שיר הנושא של "מציאות נושכת" (Reality Bites) והוציאה אלבום ממש לא רע. תוכלו ליהנות גם מהם בלינקים שמופיעם תחת שמם, אבל הם משאירים את הבמה לחמישה אלבומים טובים מעט יותר, שמוצגים בסדר היררכי מהמוצלח למוצלח ביותר...

5) Torres - Torres

אחד הקולות הרעננים של השנה מגיעה מזמרת אלמונית יחסית שנקראת מקנזי סקוט (Mackenzie Scott), יוצרת בת 22 מנשוויל שמייצרת מוזיקה תחת השם Torres. חלק מעיתוני המוזיקה כבר הגדירו את הקול שלה כמשהו שנמצא על הקו שבין פי ג'יי הארווי (PJ Harvey) לבין שרון ון-אטן (Sharon Van Etten), כך שרק עצם ההשוואה מטפחת ציפיות אדירות כלפי הזמרת הזו. מתוך האלבום הזה בחרתי את Don't Run Away, Emilie. יכול להיות שאתם שומעים את הדבר הגדול הבא...

4) New Order - Lost Sirens

אחת הידיעות היותר משמחות ששמעתי החודש הוא אלבום חדש של ניו אורדר (New Order), אחת מאגדות האייטיז הגדולות בניו-וייב שקמה על חורבות ג'וי דויז'ן (Joy Devision) אחרי ההתאבדות של איאן קרטיס (Ian Curtis). אמנם מדובר בעיקר בקטעי בי-סייד של ההרכב ולא בחומר חדש במיוחד, אבל עדיין כל שחרור של אלבום שלהם שווה האזנה. Lost Sirens, מצליח לספק כמה רגעים של הנאה, כש-I Told You So, הוא המוצלח ביניהם בעיניי.

3) Yo La Tengo - Fade

יו לה טנגו (Yo La Tengo) מסתובבים כבר די הרבה בשטח והאלבום ה-13 שהם הוציאו הוא אלבום קצת שקט ביחס לקודמיו. השלישייה הזו מניו ג'רזי, מייצרת מוזיקת אינדי שכבר די נושקת למיינסטרים באלבום הזה. הקטע הסוגר, Before We Run, הוא דוגמא מייצגת של האלבום הזה.

2) The Joy Formidable - Wolf's Law

חוץ מהעובדה שעטיפת האלבום שלהם היא אחת העטיפות היפות והמבעיתות, בעת ובעונה אחת, שפגשתי, מדובר באלבום רוק אינדי מצויין שלא מיישר קצוות ומייצר הרבה אנרגיות הודות להרמוניה בין חברי ההרכב. ריצ'י בריאן (Ritzy Bryan), רדיאן דפייד (Rhydian Dafydd) ו-מט תומאס (Matt Thomas) מעלים את וולש על המפה המוזיקלית המתרחבת של האינדי, כש-Little Blimp הוא פשוט מופע של רוק אנרגטי מהסוג שמפרק לך את הגוף בהופעות. אבל עדיין היה אלבום אחד טוב יותר...

1) Foxygen - We Are The 21st Century Ambassadors Of Peace & Magic

קצת מפליא שהאלבום העשיר הזה של שגרירי הקסם והשלום של המאה ה-21, כפי שהם מצהירים עליו הוא תולדה של שני צעירים מקליפורניה העונים לשם ג'ונתן רדו (Jonathan Rado) ו-סם פרנס (Sam France). שני החבר'ה האלה מייצרים פופ פסיכודלי שאוסף באקלקטיות סגנונות רבים שנצברו לאורך השנים ולוקחים אותנו לטיול בקליפורניה של הביץ' בויז (Beach Boys) נהוגים במכונית עם הביטלס (Beatles) ושומעים ברקע שיר של MGMT, רק כמה עשורים מאוחר יותר. ככל הנראה האלבום הזה יהיה מועמד חזק לאלבום השנה של 2013 והיה קשה מאד לבחור מתוכו שיר אחד, אז בחרתי ב-Shuggie שנותן חשק לנשנש קורנפלקס אחר כך, אבל הכנסתי עוד שני לינקים ממש כאן, ל-Oh No 2 ו-San Francisco הנפלאים....