שירים שימלאו לכם את השבוע #2

השבוע ניתן כבוד לאלבום אמריקנה יפהפה בן עשר, נדלג ללורה וירס המצוינת ונדלג אחורה בזמן ל-Mabic Street Preachers ול-Travis שחוזרים עם אלבום חדש. בדרך נעצור אצל המחווה היפה של נקמת הטרקטור לרבי משה בן עזרא, נקשיב קצת למטאל גותי נורווגיה של Ulver וניפרד (מהמלאך) גבריאל בלחסן שלקח אתו השמימה השבוע את אחד מכישרונות המוזיקה הטובים שידעה ישראל בשנים האחרונות.

יום ראשון: Over The Rhine - Ohio

Over The Rhine אינם מוכרים בארץ. למען האמת, הם לא ממש מוכרים גם בארה"ב, אם מתייחסים לדף הפייסבוק שלהם. יחד עם זאת, מדובר בהרכב אמריקנה-פולק די ותיק שפועל מ-1989. התשתית של ההרכב הם בעל ואישה עונים לשם קארין ברגקויסט (Karin Bergquist) ולינפורד דטויילר (Linford Detweiler), שיוצרים מוזיקת אמריקאנה פולק יפהפייה, הנשענת בעיקר על פסנתר, גיטרה אקוסטית וקולה הנפלא של קארין. השילוב ביניהם ייצר לפני 10 שנים את Ohio, הביטוי המזוקק ביותר של שניהם, כשהם שרים בערגה על השכונה שעל שמה הם נקראים, בעיר סינסינטי
(Cincinnati). אז כדי לחגוג את האלבום הזה, בחרתי בביצוע אקוסטי של שני שירים ממנו, Changes Come ו-Ohio. שווה האזנה.

Ohio

Changes Come

יום שני: Laura Veirs -Warp And Weft

Laura Veirs מסתובבת בסצנת הפולק האמריקאית כבר די הרבה זמן. אמנם היא התחילה עם אלבום ראשון ב-1999, אבל לקחו לה כמה שנים טובות עד שהוציאה את July Flame הנפלא ב-2007. בינתיים היא לקחה הפוגה ועשתה אלבום פולק לילדים לרגל הפיכתה לאם בעצמה והנה היא חוזרת עם אלבום שביעי בשם Wrap And Weft. אפשר להתאהב באלבום כבר מהשמיעה הראשונה, בטח שאחרי כמה שמיעות שבאות לאחריה. מסתבר ש-2013 היא שנה מצוינת לפולק הנשי באמריקה (עם Torres, Alela Diane והלורה האחרת, Laura Marling), אבל מי אני שאתלונן על כך...


  יום שלישי: גבריאל בלחסן - רכבות

זה היה כל כך ברור וצפוי, אך בה בעת כל כך עצוב. גבריאל בלחסן, מיוצריה המוכשרים של המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות ולשעבר חלק מלהקת אלג'יר, החזיר את נשמתו לבורא בגיל 37. זה אותו בורא שממנו ניסה להימלט בגיל צעיר, זה שיצר עבורו חלל שלא הצליח למלא לאורך חייו, אלא דרך תחליפים שנעו בין מוזיקה לסמים. פתאום התעוררו הרבה אנשים ושאלו לאן נעלם גבריאל בלחסן? ואיך זה שלא שמענו עליו קודם? מי שהיה שומע את המילים שלו לפני כן היה מבין, שבלחסן רצה בעיקר להעביר לנו את הקולות הסמויים מהאוזן, את המציאות הישראלית בצורתה הבוטה ביותר. כל זה לווה במלחמה מתמדת עם שדים שהסעירו את רוחו ולא נתנו לו מנוח עד לשבוע שעבר. הדבר הכי קרוב במוזיקה הישראלית לקורט קוביין (מבחינת הכתיבה החצי אבדנית), נפטר לבד, בביתו בתלמי אליהו, במקום שבו החל את חייו וממנו נמלט. אני פגשתי אותו אחרי השירות הצבאי (מוזיקלית בלבד, לצערי), דרך רכבות (1999), אלבום הבכורה הזועק שלו, שה\בו הוא פשוט ירה עליי את מילותיו הצורבות ללא רחם. לא הייתי מוכן לזה וזרקתי את הדיסק הצידה אחרי שני שירים. אחרי כמה שנים חזרתי אליו והבנתי שפספסתי את שיר הנושא רכבות בכמה שנים. האלבום כולו נכתב מתוך החוויה שעבר גבריאל בבית החולים הפסיכיאטרי ודווקא השיר הזה מדגים את הניגוד הבלתי נתפס בין פסימיות וסוף החיים לבין אופטימיות נשגבת שנכתבת כך:

"אל ייאוש, יהיה טוב, אתה אומר. 
אתה מבלף, אתה משקר. 
אין לך מושג, כלום, נאדה. 
כמו סרט רע עם סאונד גרוע ותסריט עלוב. 
הים רע בחושך. 
מזל שיש מנורות, 
מזל שיש סיגריות שמפיגות את הבדידות, 
זה הבית הזה. 
זה הקירות האלה, 
והמכנסיים של המשוגעים שתלויים על הקיר, 
אני אומר לכם, 
אבל יהיה טוב, 
אני בטוח." 

תנוח על משכבך בשלום, גבריאל...
רכבות

יום רביעי: Ulver - Messe I.X-VI.X
אני לא אוהב מטאל או מוזיקה גותית יותר מדי. אבל השבוע יצא לי לשוטט בבנדקאמפ ולשמוע אלבום של להקה נורווגית בשם Ulver, שעושה בעיקר מוזיקה אינסטרומנטלית באלבום האחרון שלה. יחד עם זאת, מה שתפס לי את האוזן הוא דווקא הקטע הפותח של האלבום שנקרא As Syrians Pour In, Lebanon Grapples With Ghosts Of A Bloody Past, או בתרגום חופשי "כשהסורים זבים מדם, לבנון מתמודדת עם רוחות הרפאים של עברה המדמם". אין דבר מהפנט מהקטע הזה, שמתחבר לעולם בו מכוניות תופת מתפוצצות בליבה המדמם של לבנון לצד ילדים ששוכבים חסרי רוח חיים בפרבריה של דמשק. קטע חזק, אלבום נפלא!

יום חמישי:  Travis - Where You Stand 

Travis תמיד היו שם ברקע. מדי פעם הם הצליחו להבליח למיינסטרים עם שירים/קליפים חצי-קומיים כמו Sing ו-Why Does It Always Rain On Me. אבל זה היה די מזמן, בשלהי ימי הבריט-פופ של סוף המילניום הקודם. מאז הם לא ממש עשו דברים שזכו לבולטות יוצאת דופן. מה שמרשים זה כוח ההתמדה של ההרכב הזה, שממשיך עם כל ארבעת חבריו המקוריים מגלזגו משנת 1990. אלבומם החדש, Where You Stand, מזכיר את אלבומיהם הטובים יותר ואולי קצת מאוחר מדי לז'אנר הזה שנשטף על ידי גלי אינדי, אבל מי יודע, אולי הם שוב יזכו לעדנה מחודשת...

יום שישי: נקמת הטרקטור - מה לאהובי

נקמת הטרקטור הם תופעה יוצאת דופן בעולם המוזיקה בישראל. היכולת של ההרכב הזה לשלב בין מגוון תחומים: שירה, מחול, נגינה, תאטרון וקולנוע הופכת אותם לאחת הלהקות הרב-גוניות שקיימות בארץ. הפרויקט החדש שלהם הוא מה לאהובי, שעושה כבוד לאחד המשוררים הגדולים של ספרד, רבי משה בן עזרא. אם השם נשמע לכם מוכר, זה כיוון שהוא חיבר את המזמור הידוע של תפילת הנעילה - "אל נורא עלילה". נקמת הטרקטור עושים כאן מוזיקה אוריינטלית עם כל מרכיבי הרוק המוכרים וזה יוצא נפלא. לרוץ לקנות!

יום שבת: Manic Street Preachers - If You Tolerate This, Your Children Will Be Next

לפני 15 שנים, יצא הסינגל הראשון של Manic Street Preachersמתוך אלבומם החמישי, This Is My Truth, Tell Me Yours. השיר נכתב על פי כתביו של ג'ורג' אורוול ב-הומאז' לקטלוניה וקיבל את שמו מכרזות של הרפובליקנים (Republicans) בתקופת מלחמת האזרחים בספרד נגד הלאומנים (Nationalists), שקראו לצעירים בוויילס להתגייס למאבק הלאומי של ספרד מתוך התהייה שאם "נסבול את זה, ילדינו יהיו הבאים בתור". 15 שנים אחרי הסינגל (עשרות שנים אחרי אותה מלחמה...), התמונות מרחובות סוריה מעלים את אותן תהיות ישנות על גבול הסובלנות וההתערבות האנושית בפשעים נגד האנושות. קשה להכריע מוסרית, לא בטוח שזה אפשרי כשהמצבים כל כך מורכבים, אבל יש בעצם החשיבה התחלה של מעשה ואולי משהו כן יקרה וישנה את המציאות הנוראית שמתרחשת שם כיום.

שירים שימלאו לכם את השבוע #1

יום ראשון: Luna Abu Nassar - אספר לך

זה אלבום שרץ ב-Bandcamp כבר מסוף אפריל ורק לאחרונה הגעתי אליו במקרה כשראיתי שהוא מופיע כאחד האלבומים המובילים בקטגוריה הישראלית. לונה אבו נסאר לא מתביישת לשיר בעברית, בטח ובטח שלא לשיר בשפת האם שלה וכאשר כל זה נפגש לכדי אלבום פולק עם נגיעות צפון אמריקאיות, אי אפשר לתאר את התוצאה הזו כפחות ממהפנטת. יש ללונה קול שחודר אל הנשמה ומחבר בין מזרח למערב מבלי לוותר על הייחוד של כל אחד מהם. אם היה במוזיקה משהו שדומה לתהליך שלום, הרי שלונה אבו נאסר הייתה זו שחותמת על ההסכם.

יום שני: Julia Holter - Big City Song

ג'וליה הולטר היא פרשנית תרבות מדהימה. מי שמקשיב לאלבומיה הקודמים מבין שהיא לוקחת קלאסיקות מתקופות שונות ומנסה להעניק להן פרשנות מודרנית (לא בכדי שני אלבומיה הקודמים נקראו Ekstasis ו-Tragedy). הפעם היא דילגה צעד ענק קדימה בהיסטוריה האנושית לעבר פרשנות מחודשת של המחזמר המוצלח משנות ה-50, Gigi, שזכה להצלחה רבה בקופות בטקסי האוסקר. מדובר בנובלה של קולט, סופרת צרפתייה ידועה, שמספרת את סיפורה של ג'יג'י המתערה בחברה הגבוהה של צרפת לפני שתי מאות ומנסה לגשר על הפערים המעמדיים הקיימים בחברה. המוזיקה של הולטר היא מוזיקה שמיימית, כמעט שאינה נוגעת בקרקע, רבות הודות לעיבודים האווריריים והעשירים לצד קולה המלאכי. צריך סבלנות והרבה רצון טוב כדי להקשיב לה, אבל מי שנתפס מוצא אוצר שיכול בקלות להיות אחד מאלבומי השנה הנוכחית.

יום שלישי: דוד פרץ - חללים

דוד פרץ, "גנן תרבותי" מבאר שבע ממשיך להוציא דברים נפלאים ב-"מחנה הלהקות". הפעם הוא הוציא EP של שני שירים שמנסים להמחיש חוויה מרחבית ארכיטקטונית כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיא חומו של אוגוסט בבירת הנגב. התוצאה קרובה יותר לצ'יל ווייב מאשר לשמש היוקדת של באר שבע, אבל זה פשוט יפהפה וקשה להוריד ממנו את האוזניים.

יום רביעי: River Crombie - River Crombie EP

ריבר קרומבי הוא זמר פולק אוסטרלי שעושה מוזיקה שמאד דומה לפולק האנגלי של שנות ה-60 וה-70. לי זה מאד הזכיר את ניק דרייק (Nick Drake) המופלא, שכל דבר שמזכיר לי אותו מעמיק לחדור אל האוזן. בקיצור, אמן מחונן שלכוד עדיין בגבולות Bandcamp אבל בהחלט יעניק לכם כמה דקות של אושר


יום חמישי: Black City Lights - Another Life

הצמד הניו זילנדי הזה הוציא לפני כשבוע אלבום נהדר בשם Another Life. אני התלהבתי בעיקר מהסינגל הראשון שיצא מהאלבום Give It Up וכמובן שאפשר להאזין לאלבום כולו ב-Bandcamp וליהנות מהסאונד שמשלב בין סינת-פופ לשוגייז. מסתבר שיש אחלה מוזיקה גם בחלקו הדרומי של כדור הארץ.

יום שישי: TV On The Radio - Mercy

הסינגל החדש של TV On The Radio לא יוצא לי מהראש כבר שבוע בערך. אחרי שאיבדו באופן טרגי את הבסיסט שלהם בשנה שעברה, הם חוזרים לקראת אלבום חדש. ואיזה קצב מצוין יש לשיר הזה, מקווה שזה השיר שיכתיב את הקצב לאלבום כולו. שווה להמתין בינתיים.

יום שבת: Landfork - Nights At The Kashmir Burlesk

בעולם נורמלי, Landfork היה זוכה ליותר מ-3 לייקים בדף הפייסבוק שלו וג'סטין ביבר לא היה זוכה לכמות שעולה על שלושה לייקים. אבל זה לא עולם מושלם, בטח שלא עולם נורמלי, אבל הבחור הזה שמספר את קורותיו בלילות אותם בילה בחיקוי זול ומשעשע של קשמיר. זה אלבום יפהפה של אדם אחד, שבעידן של ריבוי מידע שוקע לתוך מעמקי הדפים המקודמים של גוגל והחברות הגדולות. מזל שיש Bandcamp...

ממתקים לשבת: קצת משב רוח לא יזיק

פצצה מהעבר 1: שיר יום ראשון. ב-14 למרץ, 1988, לפני 25 שנים, הוציא Morrisey, הסולן המיתולוגי של להקת ה-Smiths, את אלבום הבכורה שלו Viva Hate. כיאה לאחד הנסיכים של הרוק הבריטי בשנות ה-80, הוא הוציא אלבום מעולה, מתוכו בעיקר זוכרים את הסינגל השני, Everyday Is Like Sunday, שהפך להיות שיר הופעות קבוע של מוריסי לאורך השנים. חצי יובל עבר מאז צאת השיר, אבל הוא עדיין מעיר כמה בני אדם עם חיוך קטן בתחילתו של השבוע. 

 

גלי כוכבים. השיר ששיחרר M83 מתוך הפסקול של סרטו החדש של טום קרוז Olivion, מעיד על כך שאולי הסרט יכול להיות מעניין, אבל המוזיקה של Anthony Gonzalez תשדרג אותו בודאות. מהקדימונים לסרט עולה שמדובר בסיפור מדע בדיוני המבוסס על קומיקס של Joseph Kosinski. אני משער שהחיבור בין M83 לכותב הקומיקס הוא חיבור בלתי נמנע בשל אהבתם המשותפת לאלמנטים עתידניים. Starwaves שולח אבק של כוכבים על גלים קוסמיים, שמשאירים את המאזין חסר נשימה.

 

שנה אחרת. כשלהקת Keane התחילה להוציא שירים, אי שם בשלהי שנות ה-90 של המילניום הקודם, הם נשמעו לי מאד לא מקוריים ולכןף לא המשכתי להאזין להם מאז. כעת משתסבר שדווקא הבסיסט שלהם, Jesse Quin עושה מוזיקת פולק נפלאה, שאינה עומדת בקנה אחד עם להקת האם שלו. Another Year שלו, שעלה ל-Soundcloud לפני כשבוע הוא דוגמא מצויינת לכך
השמששות זורחות במונטריאול. האלבום השני של Suuns, הרכב אינדי רוק קנדי ממונטריאול יצא החודש ונקרא Images Du Futur (חזיונות העתיד בלעז). האלבום קצבי ויפה, וניכר שהחבר'ה האלה תופסים כיוון שיכול להפוך להיות מעניין יותר בבוא העת. אני אהבתי במיוחד את Holocene City, שיש לו מקצב נהדר המבוסס על גיטרות. אמנם Pitchfork לא ממש עפו מהאלבום שלהם, אבל אני חושב שמגיעה להם הזדמנות

 

שקט אלים. הזמרת הסקנדינבית Beatrice Eli, עומדת להוציא את EP הבכורה שלה לקראת סוף חודש מרץ. בינתיים היא משחררת סינגל שלישי מתוכו שנקרא Violent Silence, שנשמע בדיוק כמו הנושא שעליו הוא מדבר, קצת אפל וקצת אינדי. ככל הנראה שעוד נשמע מהזמרת השוודית הזו במהלך השנה, בינתיים אפשר להקשיב לקטע המצויין שהיא שיחררה לאחרונה

רוח קרירה על שדות גרמניים. מזג האוויר הנוראי שישתרר בסוף השבוע הקרוב, מחייב אותי להמשיך לסייר בסקנדינביה ולחפש דברים קרירים ומרעננים. Olof Arnalds, בת דודה של Olafur Arnalds האיסלנדי שהופיע בטור הזה לא מזמן מייצרת אינדי פולק מרענן שבא לידי ביטוי באלבומה Sudden Elevation שיצא בתחילת החודש בארה"ב. German Fields פותח את האלבום היפה הזה שמתאים למי שרוצה קצת לברוח מהחום המעיק הזה.

 

טום ווייטס בעברית!!! פרוייקט כמו הפקת אלבום מחווה לשיריו של טום ווייטס, המבוסס על פרשנות מחודשת לאוסף שיריו המתפרש על 40 שנים לא היה יכול להתרחש אילולא קיומה של רשת אינטרנטית, המחברת חובבי מוזיקה מכל הארץ ובחור מופלא בשם גיא חג'ג', שעשה עבודת קודש ופירפר כדי להוציא את האלבום הזה, תוך שימוש ב-Crowd-funding, שסייע לסיים את עבודת המסטרינג. התוצאה היא אלבום יפהפה שניתן להורדה באינטרנט תמורת תשלום סימלי או חינם. התשלום הסמלי שירוכז יועבר במקרה אחד (אם לא יעבור את הסף) לעמותות א-פוליטיות ואם יעבור את הסף, יחולק שווה בשווה בין האמנים, אז רוצו לתרום כדי לעודד המשך יצירת פרוייקטים כאלה. הנה הלינק לאתר המלא 
והנה מורפלקסיס עם ביצוע חי מלפני שנתיים של ברכות ליום האהבה, אחד העיבודים היפים של האלבום הזה

פצצה מהעבר 2: דרך הקנאביס. אמצע שנות ה-90 בבריטניה הולידו את זרם הטריפ-הופ, שהחל לבצבץ מבריסטול התעשייתית דוגמת Portishead ו-Massive Attack. אחת התשובות ששילבה בין טריפו הופ לסול רך הייתה Morcheeba, שפירוש שמה הוא "דרך הקנאביס" (מה זה אומר על חברי הלהקה?). האחים Ross Godfrey ו-Paul Godfrey הקימו יחד עם הזמרת Skye Edwards, הרכב לונדוני שממשיך להוציא עד היום מוזיקת טריפ-הופ נעימה. Big Calm, אלבומם השני שיצא לפני 15 שנים, ב-16 למרץ 1998, ניסה לקחת מעט מרחק מהאפילה שעטתה את אלבום הבכורה שלהם מ-1996, Who Can You Trust. התוצאה הייתה אלבום שמתכתב היטב עם המיינסטרים ואולי האלבום הטוב ביותר של ההרכב אחרי אלבום הבכורה שלהם. Blindfold הביא לידי מיצוי את היכולות של האחים גודפרי לשלב מלודיה מדוייקת ההולמת את קולה הקטיפתי של אדוארדס ויחד ליצור את אחד משירים ה-Feeling Good הטובים שאני מכיר....

איזו בת נפלאה. הרכב האינדי פולק Daughter, הספיק להוציא מאז הקמתו ב-2010 כבר 5 EP's, כך שיציאה של אלבום מלא היא בהחלט נקודת ציון חשובה בקריירה שלהם. הטריו הזה שמורכב מהזמרת Elena Tonra, הגיטריסט Igor Haefeli והמתופף Remi Aguilella, עושה אינדי פולק שקט שנשען על יכולותיה הקוליות של אלנה וניכר שמתחיל להיווצר זרם מעניין של אינדי פולק אלקטרוני ושקט גם יחד אליו נכנסים באלבום הבכורה שלהם If You Leave, שייצא רשמית ב-18 למרץ 2013. עדיין אין יותר מדי חומר עליהם באינטרנט, אבל נראה שהאלבום שלהם הולך להיות אחד מהאלבומים המעניינים של 2013. הנה Still בשביל הטעימה...

סוס קסמים. Pegasus היה סוס פלאי במיתולוגיה היוונית, שגידל כנפיים המאפשרות לו לעוף בשמיים. GEMS, צמד דרים-פופ מוושינגטון המורכב מ-Lindsay Pitts ו-John Usher, כנראה מנסים לייצר מוזיקה מרוממת רוח כזו, עלידי שימוש במרכיבים המשלבים בין אלמנטים שלקוחים מ-Cocteau Twins ומהשפעות טריפ הופיות אחרות. עכשיו צריך להמתין ל-LP המלא כדי לראות אם הם יכולים להחזיק אלבום שלם ולא לייצר רק One Hit Wonder.

 

ממתק מזכוכית - איך נשמע דיסקו איטלקי עם נגיעות משנות ה-70 ואווירת פסיכודליה של הסיקסטיז ברקע? ובכן, Glass Candy, צמד אלקטרוני מפורטלנד המורכב מהזמרת Ida No ומהמפיק הרב תכליתי Johnny Jewel מנסים לייצר משהו שמשלב בין שני הסגנונות הללו, שנעים לצד הניו ווייב האפל. The Possessed הוא שיר שאמור להופיע באלבום המתקרב של ההרכב שייצא ככל הנראה בשנה הקרובה. בינתיים צריך לפנות 6 דקות שלמות כדי להינות ממנו, אבל זה שווה את זה.

 

מאוחר בלילה. זה הזמן בו תוכלו לצפות בקליפ החדש של Foals, מתוך אלבומם השלישי Holy Fire, שיצא בפברואר האחרון. השיר מצויין ובכלל, עושה רושם שהחבר'ה הצעירים הללו מאוקספורד הולכים לעשות עוד הרבה דברים מעניינים גם בעתיד. בינתיים, ניאלץ להסתפק בשיר המתנגן על רקע תצלום האלבום, אבל מי שממש סקרן יכול להיכנס ללינק למעלה ולראות את אחד הקליפים היותר אלימים שיצאו בשנים האחרונות.

 

 כינורות וטמבורין. להקת הרוק הוולשית, Stereophonics, חזרה החודש עם אלבומה התשיעי שנקרא Graffiti On  The Train. בסך הכל מדובר באלבום לא רע בכלל, שיש בו כמה קטעים מצויינים שמזכירים את ימיה הטובים של הלהקה בתחילת המילניום. הקול של Kelly Jones עדיין נפלא ומצליח לחמם כמה שירים באלבום הזה. בין השירים שאהבתי באלבום יש את Violins And Tambourines, שמתחיל איטי והופך לקראת סופופ לסמפוניה מתוזמנת היטב של כלי מיתר וגיטרות חשמליות, בדיוק כמו שאני אוהב....

 

פינת המדע: השבוע התרחשה פריצת דרך מדעית מהחשובות בדורנו. לאחר מחקר ארוך שנים התגלה החלקיק האלוהי, שנקרא בשפה המקצועית Boson Higgs. מהבנה שטחית של השאלה, כיוון שאינני פיזיקאי בהכשרתי, מסתבר כי התגלית תסייע להסביר את יסודות החומר ביקום בצורה טובה יותר, שכן לחלקיק הזה יש תפקיד משול לאלוהים בארגון החלקיקים שסביבו (להרחבה ראו: הארץ). כשניק קייב (Nick Cave) כתב באלבומו בנפלא האחרון, Push The Sky Away, שיר שכותרתו Higgs Boson Blues, לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר בזה שהוא רוצה לקחת את המכונית לז'נבה וכל הסיפר ההיסטורי שמלווה את השיר שמסתיים במיילי סיירוס (!!) שצפה על פני אגם במעין חזון אפוקליפטי. עכשיו הכל התחבר לי הרבה יותר טוב כיוון שהבנתי שמאיץ החלקיקים בו אותר "החלקיק האלוהי" ממוקם בז'נבה. מה שהופך את השיר של ניק קייב להרבה יותר ברור בחיפוש הבלתי פוסק אחר אחיזה אלוהית בעידן של מדע. הבחור לא מפסיק להדהים אותי כל פעם מחדש....

פצצה מהעבר 3: שעת סגירה. החודש מלאו 40 שנה לתחילת הקריירה המוקלטת של Tom Waits האגדי (כן, ההוא מהאייטם למעלה), שהוציא במרץ 1973 את Closing Time. יש הרואים באלבום זה את האלבום הטוב ביותר שהוציא ווייטס, אם כי קשה לקטלג את האמן הזה כיוון שהוא חווה מספר תקופות מגוונות בחייו, בהם גם שינה את סגנונו המוזיקלי מפעם לפעם. בכל אופן, השיר I Hope I Don't Fall In Love With You הוא אחד משירי האהבה/שנאה היפים שנכתבו אי פעם. קולו של ווייטס עדיין צלול באלבום הזה וכך מתגלגל לו השיר בין שורות "אני יכול לראות שאת בודדה ממש כמוני, ונעשה מאוחר/ תרצי מעט חברה. אז הסתובבתי כדי להביט בך ואת הבטת בי חזרה/ הבחור שהיה איתך קם ונפרד ממך/ הכסא לידך התפנה/ ואני מקווה שאת לא תתאהבי בי". פשוט שיר מדהים של אמן יוצא דופן

ממתקים לשבת: טיול בשדות זהובים

פצצה מהעבר 1: האם אתה הולך ללכת בדרכי? לפני 20 שנים, ב-9 במרץ 1993, שיחרר לני קרביץ, המוזיקאי השחור ממוצא יהודי את אלבומו השלישי, Are You Gonna Go My Way. בדומה לחלק מהשירים באלבומו המוצלח הקודם Mama Said , הוא המשיך לייצר שירים עם מקצב מהיר וגיטרה מובילה דומיננטית, כשמעל כולם בלט שיר הנושא של האלבום. בשיר הזה, השילוב בין התופים לגיטרות היה מנצח והוליד תוצר שאולי היה דומה למה שג'ימי הנדריקס היה עושה אם הוא היה חי בשנות ה-90. ניכר כי השיר השפיע על מוזיקאים רבים שבאו אחריו (אני נשבע שכשאני שומע את Seven Nations Army של The White Stripes, אני לא יכול שלא להיזכר בשיר הזה...) וממשיך לעורר בי חשק בלתי מובן להזיז את הרגליים והראש לפי הקצב שהוא מציע.

הקליפ החושני של השבוע מגיע מהרכב שנקרא Rhye, צמד המורכב מ-Robin Hannibal ו-Mike Milosh שהוציאו השבוע אלבום בכורה יפהפה, חושני בדיוק כמו בקליפ שמלווה אותו בשם Woman. מדובר בשיר הלל ארוך במיוחד לנשים, שהשפיעו על תהליך יצירתם ומפגשם של הצמד הזה והתוצאה נעה בין טריפ-הופ לסול. אמנם עדיין לא ניתן לשמוע את כל השירים שלהם ברשת, אבל מי שישים את ידיו על האלבום יוכל לזכות לחוויה נהדרת של אחד האלבומים הטובים ביותר ב-2013 עד כה...

 

הרוקחת ששרה על הבית. Frida Sundemo מתארת את עצמה כמישהי שלא חוותה ילדות עשוקה או מישהי שבזבזה את כל הונה על סמים, אלא כסטודנטית לרוקחות משוודיה שבחרה לקחת הפסקה קלה מלימודי התרופות שלה והיא חותמת את ההצגה העצמית שלה באתר כמישהי שמחכה שהאוזניים של המאזין יפגשו אותה. אימצתי את ההצעה שלה והאזנתי לשיר Home, שממשיך להתנגן לי בראש גם כמה ימים לאחר מכן.

שובם של האיקסים. התחלתי לחבב את The XX מאז אלבומם האחרון Coexist שיצא בשנה שעברה, כך שלא היססתי יותר מדי לשמוע את גירסת הכיסוי שלהם לשיר של King Of Tomorrow שנקרא Finally. הביצוע הוא כמובן איקס איקסי לחלוטין, רק שהם מתחילים להישמע כבר דומים מדי לדברים שהם עשו קודם ולכן, ללא רענון של הנוסחא שלהם, הם עלולים לדעוך בתהום המיינסטרים באלבום הבא.

הוא והיא. אני מאוד מחבב את She & Him. יש בהם משהו מאד תמים בעיקר בשל המוזיקה האנכרוניסטית שהם מייצרים תוך קריצה גלוה לשנות ה-50 וה-60 של המוזיקה בקליפורניה. השילוב הזה בין זואי דשנל (Zooey Deschanel) ולבין אם וורד (M.Ward) יוליד בקרוב את האלבום Volume III, מתוכו הם שחררו את השיר הראשון שלהם שנקרא Never Wanted Your Love, שממשיך את אותו קו מהאלבומים הקודמים, כך שלפעמים כיף לקבל בדיוק את מה שמצפים לו.

נגיעה ישראלית 1. מדי פעם גם יוצא לי להקשיב לשירים מהסצינה המקומית (לא יותר מדי, לצערי). לפני כשבועיים הגיע לאוזניי סינגל הבכורה של כלבי רוח מתוך אלבום שאמור לצאת בחודשים הקרובים בהפקת יהוא ירון. בחמישייה הזו חברים גדי פטר, ניר שלמה, נעם שחם, איתי שטרית והילה רוח שכתבה ושרה את המילים של אף פעם. לי זה נשמע קצת קרוב לעבודות הראשונות של אפרת בן צור הנפלאה עם כי עם עיבוד מהודק יותר. מניח שעוד נשמע עליהם בעתיד

 

שירים מהבתים. הרכב האינדי Houses הוציא השבוע שיר יפהפה שנקרא Beginnings, המשלב בין Dexter Tortoriello ו-Megan Messina, שראשה מבצבץ מבעד חלון של מכונית נוסעת בנוף מדברי. אני לא יודע עד כמה החבר'ה האלה יתפרסמו בעתיד, אבל מי ששומע את השיר הזה מתקשה להישאר אדיש. הקול של דקסטר מזכיר את Damien Jurado ויחד עם מייגן הם מייצרים אמביינט-פולק (מסתבר שיש זרם מוזיקלי כזה...) שאמור להתנקז לאלבום בשם A Quiet Darkness שייצא בתחילת אפריל ומעורר ציפייה גדולה לפחות עבורי.

 

איוון ואליושה. לא, לא מדובר בפליטים פולנים ממלחמת העולם השנייה, אלא בהרכב אינדי-פולק מסיאטל, וושינגטון העונים לשם המוזר Ivan & Alyosha. החבר'ה האלה הוציאו ב-26 לפברואר את אלבום הבכורה שלהם, All The Times We Had, מתוכו יצא כסינגל מוביל השיר Running For Cover, שמתכתב בעיקר עם קאנטרי ואמריקאנה, שאמנם אינם כוס התה שלי, אבל זה נשמע מצויין.

 

תקליט אישי. זה השם בו מכנה Eleanor Friedberger את אלבומה המתקרב, שייצא בתחילת יוני. אם השם הזה מצלצל לכם מוכר, אז זה כנראה בגלל שהיא משתפת פעולה עם אחיה Matthew Friedberger בהרכב האינדי שלהם שנקרא The Fiery Furnaces. אם לא שמעתם עליה מעולם, אז השיר Stare At The Sun (ממש רחוק מהשיר הדומה בשם של U2) הוא הזדמנות טובה להתחיל את ההיכרות.

 

נגיעה ישראלית 2: כשקיבלתי את הקישור ללינק של שירם החדש של רוני וודו, חששתי מעט שמדובר באיזושהי להקת Emo, שאני לא ממש מתחבר אליו. יחד עם זאת, החלטתי לנסות להאזין לסינגל הראשון שלהם סונטת שרוול הנוף, בעיקר לאור העובדה שמדובר בשיר של המשורר הנהדר רוני סומק ואמרתי לעצמי ששווה לתת לזה הזדמנות. התוצאה היא אחד מהשירים הישראליים היותר טובים ששמעתי השנה (הקצרה בינתיים...), עם עיבוד מצויין ושילוב הרמוני בין הקולות שהזכיר לי מעט את ה-Delgados הסקוטים. אפשר להאזין לכל ה-EP שלהם, שנת בחירות, בבנדקאמפ. אין גבולות לקסם שהאינטרנט משרה עלינו...

העורב שסירב לשיר. אמנם השיר הזה יצא כבר לפני יותר משבוע, אבל מגיע לו מקום של כבוד בתוך סיכום השבוע הזה לפחות. Steven Wilson הוא אחד מהאמני הרוק הפרוגרסיבי המובילים שפעילים היום בעולם. היכולת שלו לנקז את שלל ההשפעות של "תור הזהב" של הרוק המתקדם משנות ה-70 ולהפוך אותם לשירים חדשים ידועה עוד מהפרוייקטים שלו במסגרת להקת האם שלו Porcupine Tree. עכשיו הוא החליט לקחת פסק זמן מהלהקה שלו ולהוציא אלבום סולו, שלישי במספר. התוצאה היא חוויה של רוק מתקדם, שעשוייה להדביק גם אנשים שאינם מתחברים לז'אנר מוזיקלי זה. בסך הכל ישנם שישה קטעים בתוך The Raven That Refused To Sing, ובחרתי דווקא את השיר שזכה לקליפ יפהפה אבל הוא לא בהכרה השיר הטוב ביותר באלבום הזה. רוצו לשמוע....

דבנדרה בנהרט חוזר. עם אלבום חדש בשם Mala. בשמיעה ראשונה, לא מדובר באלבום שדומה לקודמיו, אבל הוא בהחלט טומן בחובו את הקסם של הזמר הונצואלי-אמריקאי הזה שעונה לאחד השמות המוזרים בעולם המוזיקה Devendra Banhart. מתוך האלבום הזה, אהבתי את Won't You Come Over, אבל הוא לא השיר היחידי ששוה להקשיב לו באלבום הזה.

פצצה מהעבר 2: צורתו של הלב. כשסטינג עזב את Police, הוא בחר ללכת לכיוון אקוסטי יותר, שעמד בניגוד משמעותי לרוב הדברים שייצר ב-Police. אלבומו הרביעי, Ten Summoner's Tales , שיצא לפני 20 שנה, ב-5 במרץ 1993, היה ככל הנראה האלבום המוצלח ביותר של סטינג וניתן היה למצוא בו מספר להיטים כמו Fields Of Gold  היפהפה, If I Ever Lose My Faith In You המעובד היטב והדואט המעולה עם אריק קלפטון, It's Probably Me. אבל בתוך האלבום המצוין הזה מתחבא שיר קטנטן, שהפך להיות גדול יותר בזכות שיבוצו כשיר הסיום בסרט ליאון שהציג לעולם את נטלי פורטמן הצעירה, ז'אן רנו הנפלא בתפקיד רוצח שכיר וגארי אולדמן באחד מתפקידי חייו כשוטר מושחת. השיר Shape Of My Heart הופך את החיים למגדל קלפים שקורס לתוך עצמו, עם כל היהלומים, תלתנים וכמובן, הלבבות ומותיר אותי נרגש גם היום, 20 שנה מאוחר יותר

ממתקים לשבת: מלחמה ומה שאחריה....

פגז מהעבר 1: כש-U2 הוציאו את אלבומם השלישי War לפני 30 שנה בדיוק (יואו!!!), זה היה עולם בו מלחמה שרתה כמעט בכל. ב-1983 העולם היה עדיים שרוי המלחמה הקרה בין ארה"ב לבריה"מ, רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר עלו לשלטון בארה"ב ובבריטניה והחלו את תהליכי הליברליזציה הכלכלית שהביאו להפרטת מדינת הרווחה בעולם המערבי ובצפון אירלנד נמשכו העימותים החריפים בין הקתולים לפרוטסטנטים על רקע ההשתייכות לאימפריה הבריטית. בעולם שבו חומת ברלין עדיין הייתה עובדה שרירה וקיימת, War הפך להיות לאחד מאלבומי המחאה החשובים באותו עשור שהתריס נגד שפיכות הדמים בצפון אירלנד (Sunday Bloody Sunday) ותמך בתנועת הסולידריות של פולין שהחלה לתפוס תאוצה ולצאת מהנמל בגדנסק בה נוסדה. האזנה עכשווית לאלבום מעלה כי חלקו התיישן, אבל New Year's Day שנכתב תחילה כשיר אהבה לאלי, אשתו הטרייה של בונו, הפך לשיר תמיכה בתנועת הסולידריות של לך ולנסה ולאחד מהשירים האהובים שלהם בכל הזמנים.

גם זה כוח משיכה.... הצמד הלונדוני המבטיח, Alunageorge, שמורכב באופן מקורי מ-Aluna Francis ומ-George Reid, זכו להכרה טרם הוציאו אלבום ראשון כשנכללו ברשימות של BBC ו-Brit כקולות שעתידים לבלוט ב-2013. בינתיים עד שאלבום הבכורה שלהם יצא בסביבות יוני השנה, הם משחררים את Attracting Flies, שמבליט את קולה של אלונה לצד הביטים האלקטרוניים של ג'ורג', נראה שיש למה לצפות....

בואי מכה שנית - הספירה לאחור לצאת אלבומו של David Bowie במרץ הולכת ומתקרבת לקיצה. בינתיים הבחור שחרר קליפ מעולה לשיר השני The Stars Are Out Tonight, בו הוא מככב לצידה של Tilda Swinton, אחת משחקניות הקולנוע והתיאטרון המוערכות בבריטניה, שאף היא ניחנת במראה יוניסקס כמו של בואי בשנות ה-70. השיר מתחיל עם מוזיקה שמאד מזכירה דווקא שיר של Massive Attack, אבל משם היא זורמת למחוזות מוכרים יותר מעולמו של בואי. שיר מצויין עם קליפ נפלא, מחכה כבר לזליגת השמעות הבכורה בקרוב.

מתקררים קצת. החום המפתיע שחזר אלינו השבוע, גורם לי בדרך כלל לחפש מוזיקה במקומות צוננים יותר, דוגמת איסלנד שהפכה להיות אחת המדינות המסקרנות בעולם המוזיקה היצירתי והניסיונית. די במקרה יצא השבוע קליפ יפהפה לשיר של Olafur Arnalds, שמתעסק בדרך כלל במוזיקה אינסטרומנטלית, אבל הפעם הוא בחר לצרף את Arnor Dan לשיר את השיר Old Skin מתוך האלבום השלישי שלו שייקרא For Now I Am Winter. הקליפ נשען על יופיה הפראי של איסלנד ומספרת את סיפורו של אדם המפעיל מגדלור בודד תוך שרטוט חוויותיו וחלומותיו. התוצר המוזיקלי נהדר ומזכיר מאד את המוזיקה של Sigur Ros המוערכים

 

שבדים עושים איטלו-דיסקו? מסתבר שהאיטלו-דיסקו עדיין חי וקיים. אני הייתי בטוח שהוא נמוג עוד לפני שנות ה-70, אבל Sally Shapiro, צמד יוצרים מגטבורג בשבדיה, הוציאו השבוע אלבום שלישי בשם Somewhere Else, מתוכו אפשר לשמוע את Architcture Love שנשמע כשמו מעין יצירה ארכיטקטורית שמשלבת קולות ומקצב אלקטרוני. מסתבר שדווקא השבדים עושים איטלו-דיסקו מצויין....

מגפיים קטנות. באיזשהו גיל בחיים, השימוש במילה Boots מזכיר לך יותר את הקוף שמלווה את הדמות המצויירת דורה מאשר אלמנט מוזיקלי מסויים (הרהור של הורה...). בכל אופן, השיר החדש של Little Boots, זמרת אלקטרו-פופ בריטית שמשחררת את הרצועה הראשונה מאלבום שעתיד לצאת במאי. Motorway נהנה מקצב נעים ומקולה של המגף הקטנה כמו גם מקליפ סמי פילם-נואר שמלווה אותו.

לא כל כך חיוור. כשקראתי ש-Pale שואבים חלק מהשראתם מ-Depeche Mode ומעוד כמה להקות משפיעות אחרות מהאייטיז קצת חששתי שהתוצאה תהיה חיוורת כמו השם של ההרכב. Too Much, ששוחרר ליוטיוב כבר לפני כמה חודשים, אך יוצא בגרסא דיגיטלית הימים אלו, מפחית מהחשש הזה ומראה שהכיוון שלהם הוא קצת יותר מינימליסטי, אם כי די בקלות אפשר לדמיין את Dave Gahn לוקח את המיקרופון בשיר הזה.

 

שיא הרגש. כנראה שלא הייתי מגיע לקליפ הנפלא הזה של Shane Koyczan אילולא הייתי קורא את הבלוג המצויין של גיאחה, עונג שבת. אני חושב שבמקרה הזה צריך להניח לכל אדם לראות את הקליפ ולחשוב אילו תובנות הוא מעלה כלפי עצמו. To This Day השיג תוך פחות משבועיים מעל 5 מליון צפיות ביוטיוב וכמה אלפי מיילים מהורים וילדים המוקירים את השירה הפוסט-מודרנית הזו, אותי זה הותיר חסר מילים...

 

החידוש של השבוע מגיע מצמד זמרות שעדיין לא הגיעו לשיאן. מצד אחד זו Nataly Dawn שהוציאה החודש אלבום מצויין בשם How I Knew Her ו-Lauren O'Connell, שייצאו יחד לסיבוב הופעות בצפון אמריקה בקרוב. בינתיים הן הקליטו גרסת כיסוי לשיר של ה-Bee Gees שזכה לאינספור גרסאות כיסוי, I Started A Joke. הגרסא שלהן יפה בגלל המינימליסטיות, אך יחד עם זה העושר המוזיקלי שכל אחת מהן מביאה, אחלה ביצוע

כן, כן, כן!!! אחד האלבומים המסקרנים של השנה הוא אלבומם הרביעי של ה-Yeah Yeah Yeah's שמונהגים על ידי הסולנית Karen O, ונתנו הופעה מצויינת בתל-אביב כשחיממו את דפש מוד. אחרי It's Blitz הנפלא מ-2010, נראה אם הם יצליחו לשחזר משהו באותו סדר גודל. בינתיים הם שיחררו את העטיפה של Mosquito שהיא די מפחידה ואת הטעימה הראשונה מהאלבום שנקראת Sacrilege ומביאה את המקצב המוכר של הלהקה הברוקלינאית הזו.

פגז מהעבר 2: חוזרים לאירלנד והפעם לאלבום הבכורה של להקה שעסקה בתחילת שנות ה-90 בליווי להקת Suede, שהפכה להיות מטאור בשמי המוזיקה הבריטית. The Cranberries היו הרכב לא מפורסם במיוחד עד שהם שחררו את השיר Linger, מתוך אלבום הבכורה שלהם Everybody Else Is Doing It, So Why Can't We, שיצא לפני 20 שנה בדיוק. אמנם לא מדובר באלבומם הטוב ביותר של האוכמניות, אבל כבר אז אפשר היה להבחין בניצנים של העיבודים המוזיקליים שיהפכו רכים ותוקפניים כאחד בשני האלבומים הבאים, בדיוק כמו קולה של דולורס או'ריידרן, הסולנית שמביאה את השיר הסוגר של השבוע.

שירים לסוף שבוע: קאמבקים וחיות אחרות

פצצה מהעבר 1: לפני 25 שנים, ב-16.2.1988, יצא אלבומם השישי של להקת The Church האוסטרלית, המתמחה בניאו-פסיכודליה משולבת בניו וייב. למרות שהם פעילים כבר מאז 1980 עד היום (!), השיר שהקפיץ אותם למיינסטרים היה השיר היפהפה Under The Milky Way, שזכה לאינספור חידושים מאז. השיר זכה להצלחה רבה ונוגן במרבית רשתות המוזיקה דאז. לטעמי, גם כיום הוא נשמע פצצה למרות שעברו 25 שנים מאז

1) התנצלות בדור 3: לשיר הזה הגעתי בעיקר בגלל השם המסקרן שלו, I'll Fax You An Apology, שמסמל במידה רבה את האופן בו הרגשות שלנו מתורגמים דרך אמצעים טכנולוגיים בעידן הנוכחי. Department M הוא פרוייקט צעיר מלידס שמייצר אינדי-טרוניקה נעימה לאוזן כמו השיר הזה.

    

2) שובו של ג'יימס: כן, James Blake, אחד הכוכבים הבוערים בשמי הדאבסטפ חוזר עם אלבום חדש שייצא בסביבות אפריל בשם Overgrown. בינתיים אפשר לשמוע את האפריטיף הראשון ממנו שנושא את השם Retrograde, שמצליח להפוך את הציפיות לגדולות יותר

 

3) אם קירות יכלו לדבר: ממשיכים בקו השקט עם Wall הלונדונית, שעתידה להוציא את EP הבכורה שלה, Shoestring, בתחילת אפריל. זה נשמע כמו הקלטה ביתית חובבנית של נערה המנגנת על אורגן, אבל השילוב בין הקול המתקתק למלודיה, מראה שיש לה פוטנציאל להפוך לליסה ג'רמנו הבאה (ראו בהמשך)

    

4) הדואר חוזר: עשר שנים חלפו מאז האלבום המצויין של The Postal Service, מופע חד פעמי של Ben Gibbard ו-Jimmy Tamborello, שהוציאו את Give Up ב-2003 וא חזרו ללהקות האם שלהם (Death Cab For Cutie ו-Dntel, בהתאמה). כעת הם מוציאים A Tattered Line Of String, שיר נושן שהוצא מהבוידעם לרגל השקת העשור לאלבום ההוא. בשיר הם מארחים את Jenny Lewis הנהדרת והתוצאה מבהירה מדוע חידוש אתר האינטרנט שלהם השנה מעורר כל כך הרבה ציפיות

 

5) איך אני מכיר אותה... למעשה, אני לא ממש מכיר את Nataly Dawn, הזמרת של ההרכב Pomplamoose (מי אלה?!). מה שכן אני יודע שאלבום הבכורה שלה שנקרא How I Knew Her, יצא השבוע ומכיל כמה שירים אוטוביוגרפיים יפהפיים. אני נדבקתי דווקא לשיר הנושא, אבל כנראה שיש פה עוד כמה פנינים....

   

6) ארנבון מפוחד - Frightened Rabbit הסקוטים חוזרים עם אלבום חדש, רביעי במספר שנקרא Pedestrian Verse. בהתחלה הם נשמעו לי כמו האחים הקלילים של The Twilight Sad, אבל אחר כך התברר שהם אולי קרובים יותר ל-The National. האלבום החדש לא אחיד באיכותו, אבל היו כמה קטעים שאהבתי ממנו, אחד מהם הוא December's Traditions. 

 

7) לאן ברחו הפילים? אחת הזמרות הקסומות והפחות מוערכות בעולם הדרים-פופ, שנושק לאינדי זו Lisa Germano. אמנם היא זכתה להכרה בעיקר בזכות Geek The Girl המסקרן מ-1994, אבל מאז היא זוכה לתהודה נמוכה מדי וחבל... אלבומה החדש, ה-11 שלה מאז תחילת קריירת הסולו שלה, נקרא No Elephants, ומכיל בתוכו אלמנטים המזכירים בעלי חיים ובני אדם תוך עמידה על הדמיון והשוני ביניהם. אלבום קטן ויפהפה שמומלץ לשמוע, כמו כל אלבומיה של ג'רמנו, בשעת לילה מאוחרת

8) להתעורר לבוקר נפלא. אני חושב שהשיר ששחרר השבוע Kurt Vile, הסולן של הרכב האינדי War On Drugs, הוא השיר היפה ביותר ששמעתי השבוע. יש בו נגינת גיטרות יפהפיה שלוקחת את המאזין למחוזות רחוקים באמריקה והמקצב האיטי מתגבר והולך עד שהוא מפנה את הבמה לגיטרה שמובילה אותנו אל קץ הטיול, שאז מתחיל מחדש. Wakin On A Pretty Day נמשך כמעט עשר דקות ששוות כל שניה....

 

9) כל הזמן הזה. עברו כמה שנים טובות מאז אלבום הבכורה מצויין של The Strokes, שהביא סאונד מלוכלך ומגניב בתחילת המילניום. מאז החבר'ה התבגרו ועשו גם דברים פחות טובים. הבשורה הטובה היא שהסינגל החדש מתוך האלבום החמישי המתקרב, Comedown Machine, שייצא בסוף מרץ מזכיר את הסאונד הראשוני שלהם. 

   

פצצה מהעבר 2: בדיוק באותו יום שיצא האלבום של The Church, יצא גם אלבום הבכורה של All About Eve, הרכב בריטי שעשה בהתחלה קצת רוק גותי עד שהתיישר לכיוון של פולק ושוגייזינג. בכל האופן, האלבום הזה הפך להיות מוכר בעיקר בזכות הסינגל הנפלא מתוכו, Martha's Harbour, שהוא למעשה הגרסא הלועזית של "אהובת הספן" שכתב יאיר לפיד לריטה (וכאן מסתיים הדימיון ביניהם). אני מניח ששירים נעשים אלמותיים אם שומעים אותם בתקופות שונות בחיים ועדיין הם מעבירים בך צמרמורת קלה בלי להבין מדוע. זה אחד מהשירים הללו.

אלבומי החודש: ינואר 2013

הנה התחילה לה שנה מוזיקלית חדשה והפעם אנסה מדי חודש להעלות חמישה אלבומים ששווה להקדיש להם זמן והקשבה. נתחיל עם כמה שכמעט נכנסו לרשימה כמו Tegan And Sara הנפלאות, Local Natives המעולים ואפילו ליסה לוב (Lisa Loeb), המשקפופרת החביבה ששרה את שיר הנושא של "מציאות נושכת" (Reality Bites) והוציאה אלבום ממש לא רע. תוכלו ליהנות גם מהם בלינקים שמופיעם תחת שמם, אבל הם משאירים את הבמה לחמישה אלבומים טובים מעט יותר, שמוצגים בסדר היררכי מהמוצלח למוצלח ביותר...

5) Torres - Torres

אחד הקולות הרעננים של השנה מגיעה מזמרת אלמונית יחסית שנקראת מקנזי סקוט (Mackenzie Scott), יוצרת בת 22 מנשוויל שמייצרת מוזיקה תחת השם Torres. חלק מעיתוני המוזיקה כבר הגדירו את הקול שלה כמשהו שנמצא על הקו שבין פי ג'יי הארווי (PJ Harvey) לבין שרון ון-אטן (Sharon Van Etten), כך שרק עצם ההשוואה מטפחת ציפיות אדירות כלפי הזמרת הזו. מתוך האלבום הזה בחרתי את Don't Run Away, Emilie. יכול להיות שאתם שומעים את הדבר הגדול הבא...

4) New Order - Lost Sirens

אחת הידיעות היותר משמחות ששמעתי החודש הוא אלבום חדש של ניו אורדר (New Order), אחת מאגדות האייטיז הגדולות בניו-וייב שקמה על חורבות ג'וי דויז'ן (Joy Devision) אחרי ההתאבדות של איאן קרטיס (Ian Curtis). אמנם מדובר בעיקר בקטעי בי-סייד של ההרכב ולא בחומר חדש במיוחד, אבל עדיין כל שחרור של אלבום שלהם שווה האזנה. Lost Sirens, מצליח לספק כמה רגעים של הנאה, כש-I Told You So, הוא המוצלח ביניהם בעיניי.

3) Yo La Tengo - Fade

יו לה טנגו (Yo La Tengo) מסתובבים כבר די הרבה בשטח והאלבום ה-13 שהם הוציאו הוא אלבום קצת שקט ביחס לקודמיו. השלישייה הזו מניו ג'רזי, מייצרת מוזיקת אינדי שכבר די נושקת למיינסטרים באלבום הזה. הקטע הסוגר, Before We Run, הוא דוגמא מייצגת של האלבום הזה.

2) The Joy Formidable - Wolf's Law

חוץ מהעובדה שעטיפת האלבום שלהם היא אחת העטיפות היפות והמבעיתות, בעת ובעונה אחת, שפגשתי, מדובר באלבום רוק אינדי מצויין שלא מיישר קצוות ומייצר הרבה אנרגיות הודות להרמוניה בין חברי ההרכב. ריצ'י בריאן (Ritzy Bryan), רדיאן דפייד (Rhydian Dafydd) ו-מט תומאס (Matt Thomas) מעלים את וולש על המפה המוזיקלית המתרחבת של האינדי, כש-Little Blimp הוא פשוט מופע של רוק אנרגטי מהסוג שמפרק לך את הגוף בהופעות. אבל עדיין היה אלבום אחד טוב יותר...

1) Foxygen - We Are The 21st Century Ambassadors Of Peace & Magic

קצת מפליא שהאלבום העשיר הזה של שגרירי הקסם והשלום של המאה ה-21, כפי שהם מצהירים עליו הוא תולדה של שני צעירים מקליפורניה העונים לשם ג'ונתן רדו (Jonathan Rado) ו-סם פרנס (Sam France). שני החבר'ה האלה מייצרים פופ פסיכודלי שאוסף באקלקטיות סגנונות רבים שנצברו לאורך השנים ולוקחים אותנו לטיול בקליפורניה של הביץ' בויז (Beach Boys) נהוגים במכונית עם הביטלס (Beatles) ושומעים ברקע שיר של MGMT, רק כמה עשורים מאוחר יותר. ככל הנראה האלבום הזה יהיה מועמד חזק לאלבום השנה של 2013 והיה קשה מאד לבחור מתוכו שיר אחד, אז בחרתי ב-Shuggie שנותן חשק לנשנש קורנפלקס אחר כך, אבל הכנסתי עוד שני לינקים ממש כאן, ל-Oh No 2 ו-San Francisco הנפלאים....

האריה והקוברה: 25 שנים לאלבום הבכורה של שינייד או'קונור

בגיל 20, בחודש השביעי להריונה, הייתה צריכה שייניד או'קונור (Sinead O'connor) להתמודד עם הפקת אלבום הבכורה שלה. זמן קצר לפני כן היא נפרדה מהמפיק הוותיק, מיק גלוסופ (Mick Glossop) עקב חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור על אופיו של האלבום. החברה החליטה להעניק בידיה ובידי קווין מולוני (Kevin Moloney) את ההפקה והשאר היסטוריה. אלבום הבכורה של שינייד או'קונור שיצא באותה שנה ונקרא "האריה והקוברה" (The Lion And The Cobra), היה בהחלט בשורה מרעננת בשדה המוזיקה הנשית באירלנד ובכלל. לא עוד שירה מתחסדת אלא שירה נשכנית של אישה-ילדה מועצמת שלא מפחדת לשיר על אהבה בקנה אחד עם מלחמה. גם עכשיו, במבט רטרוספקטיבי על האלבום שחוגג ב-4 לנובמבר 25 שנים לצאתו לחנויות, אפשר בקלות להאזין אליו ולהתחבר לאמירות שלו. בשבוע האחרון יצא לי להקשיב שוב לאלבום ובחרתי ממנו חמש רצועות שבהחלט שווה לחזור אליהן גם היום. 

Mandinka

אי אפשר לדבר על האלבום הזה של שינייד או'קונור, שמכר מעל 2.5 מליון עותקים, מבלי להתייחס ל-Mandinka. השיר הצליח לחדור לרשימות ההשמעה הבריטיות והאיריות ולהגיע עד המקום ה-17 בשניהם. אמנם היה זה הסינגל השני, אחרי Troy (שעוד יוזכר בהמשך...), אבל הוא זכה לחשיפה אמריקאית משמעותית לאחר הופעה בתוכניתו של דיוויד לטרמן, מה שהפך אותה ללהיט קולג'ים באותה שנה. המקצב של השיר מצוין, כולל התיפוף של ג'ון ריינולדס (John Reynolds), שהיה אבי הילד שנשאה ברחמה בעת הקלטת האלבום. מאוחר יותר היא הודתה ששאבה את ההשראה לשיר מספרו של אלכס היילי (Alex Haley) בשם "שורשים" (Roots) שמספר על בן שבט המנדינקה, שנשבה ומועבר לאמריקה בתחילתה של הסאגה המשפחתית ההיא. בכל אופן, שיר נפלא!

Just Like U Said It Would B

בשונה משאר השירים, הקצביים יותר באלבום, מדובר בשיר אהבה יחסית רגיל ששוזר בתוכו את התקווה הקטנה לחזור לחיק אוהב סוף יום עבודה, בדיוק כמו שהוא הבטיח לה (ריינולדס?). השיר שוזר בתוכו פרטים ביוגרפיים של שינייד, שמבקשת מאהובה להיות לה לאם (אמה נהרגה בתאונת דרכים מספר שנים לפני כן, דבר שהשפיע רבות עליה), מבקשת ממנה להמתין לה לאחר שהיא פוסעת במורד מדרגות הבמה וכשכל הרעש של הקהל כלה. העיבוד הוא מינימליסטי, אך מראה שאו'קונור מצליחה להחזיק גם שירים סטנדרטיים יותר.

Jackie

ג'קי הוא השיר שפותח את האלבום בנופך דרמטי שמעיד על הבאות. מדובר בבחור שירד לים ולא שב ומגולל את תחושותיה של אהובתו, שנותרה להמתין לו על החוף, מסרבת להאמין שהוא לא ישוב. בינתיים חולפות השנים והיא מוסרת את נשמתה לבורא, אך רוח הרפאים שלה ממשיכה לרדת אל החוף, להזיל דמעות בתקווה שג'קי ישוב להוביל אותה לחופים שלא נראו עוד מעולם. השיר נשמע כמו רוח שנושבת ומתגברת, מדמה את רוחות הים הסוערות שלקחו את אותו ג'קי אליהן למרות שהכיר את הים ככף ידו, ונוטע בי צמרמורת כל פעם מחדש. 

Drink Before The War

השיר היפהפה הזה לוקח אותנו לסיבוב בחנויות הליקר של דבלין, בהן מתכנסים לוחמים לשעבר לספר על מעלליהם במלחמות העבר. ההתרפקות הזו על העבר וההתמכרות לטיפה המרה של אותם אנשים שעברם בוהק מעתידם, גרם לי להרהר על מרכזיות הצבא בישראל, שגורמת גם לחלקנו, בעיקר הלוחמים שבינינו, להיזכר בערגה באותם ימים בהם לחמנו/הנחנו מארב/עמדנו במחסום (מחק את המיותר). השיר מדבר על טשטוש הרגשות והתאבנות הלבבות שנגרמה לאותם לוחמים, שמעדיפים להשתכר מדי ערב לפני המלחמה הבאה ולא לשהות עם האנשים החשובים האחרים בחייהם...

Troy

בחרתי לסיים עם הסינגל הראשון ששחררה או'קונור, שיר שלא זכה להצלחה גדולה אלא רק כאשר עבר עיבוד לגרסת דאנס ב-2002 וזכה לעדנה מחודשת. מעטים יודעים שהשיר נשען על המטאפורה של טרויה כפי שמוצגת בשירו של וויליאם באטלר ייטס (William Butler Yates), המשורר הבריטי הידוע בשירו "אין טרויה שנייה" (No Second Troy). ובשיר הזה, היא מספרת על רומן חפוז שהתרחש (או לא...) בדבלין הגשומה ומשלבת דימויים מעולם הפנטזיה דוגמת "עוף החול" שקם לתחייה מתוך העפר וטרויה שמוזכרת במיתולוגיה כסיפור מפתח לבגידה של האויב על ידי הכנסת סוס מעץ לתוך ביצורי העיר ולהכריע אותה מבפנים. אין הרבה זמרות שמביאות כל כך הרבה עושר לשיר אחד גם היום ואני מקווה שאגדת "עוף החול" תקרה גם לשינייד והיא תצליח להחלים מהמשבר הנפשי בו היא מצויה, שגרם לה לבטל את סיבוב ההופעות הנוכחי שלה. 

חמש עשרה שנה ל-"פורטיסהד" של פורטיסהד

רוב מבקרי המוזיקה מזהירים כי לאחר אלבום בכורה מבטיח, מגיעה בדרך כלל נפילה כואבת לתוך אלבום שני שאינו מצליח להתנשא לגבהיו של הראשון. האמנים שצולחים את משבר האלבום השני בדרך כלל מצליחים להתיישר ולהוציא עוד כמה אלבומים מוצלחים, אך רבים מהם לא מצליחים לשחזר את הצלחת האלבום הראשון. פורטיסהד (Portishead), ממבשרי הטריפ-הופ של בריסטול העשנה, עם הזמרת המצוינת בת' גיבונס (Beth Gibbons), הגיטריסט והקלידן אדריאן אוטלי (Adrian Utley) ו-"המוח" מאחורי הלהקה, ג'ף בארו (Jeoff Barrow), הוציאו אלבום בכורה מופתי בשם Dummy, שהפך להיות אבן דרך בטריפ-הופ הרך של אמצע שנות ה-90. שלוש שנים הם שקדו לאחר מכן על האלבום השני שלהם, Portishead, שזימן הפתעה מסקרנת למי שציפה לקבל את האלבום הקודם בגרסא אחרת. במקום לקבל אלבום מתוק-מריר, הם קיבלו את החבילה המלאה. לא עוד בריסטול הגשומה והאפלולית, אלא לוס אנג'לס של בלייד ראנר (Blade Runner), על כל הניכור והטכנולוגיה העילית שלה. הכיוון הקודר הזה הוליד אלבום מדהים שחייבים להאזין לו מספר פעמים כדי להבין את החכמה שטמונה בו, החל ממבט הבוקר (Cowboy) שנעלם מנופיה של אמריקה אט-אט ועד המבט המערבי ששופט את העולם לפי אמות המידה שלו (Western Eyes). התקשיתי לבחור רק חמישה שירים שיהוו טעימות קטנות ממנו, חמש עשר שנה ויום אחרי צאתו לשוק, בתקווה שאולי יולידו האזנה מלאה.

Half Day Closing

בחרתי לפתוח דווקא עם הרצועה הרביעית מהאלבום, שמייצגת את החוויה הכוללת שהוא מנסה להקנות. הלחן מתחיל עם בס גלמוד שמנגן לקולה של רוח אלקטרונית שנושבת ברקע. "בימים ההם, ימי הזהב ההם, בהם כל אחד ידע מה שהוא רוצה, הם אינם עוד כאן", מקוננת בת' גיבונס דרך פילטר במרסק את קולה לאורך כל השיר ומעניק לו גוון רובוטי. בלייד ראנר כבר כאן, לא צריך להמתין ללוס אנג'לס של 2019 כפי שפיליפ ק. דיק (Philip K. Dick) הגה במוחו המבריק בספר אודות חלומותיהם האנדרואידים של הכבשים החשמליות. מי שמאזין להופעה החיה שלהם ברוזלנד (Roseland) שהוקלטה לאחר צאת האלבום מבין שלא במקרה הם משמיעים סקרץ' של מוזיקת מצעדים אמריקאית בסוף השיר הזה. 

Cowboys

דילוג אחורה לרצועה שפותחת את האלבום מזכיר במידה מסוימת דילוג לאחור למעשייה של המערב הפרוע האמריקאי, רגע לפני שאחד הבוקרים יוצא למאבק על חייו בדו-קרב אקדחים. האלקטרוניקה יחד עם נעימות הרקע שמזכירות נעימות מערבונים ישנים מימי אניו מוריקונה (Enio Morricone), כפי שהיו נשמעות עם כמה סקרצ'ים נאמנים של בארו. שיר שקצת קשה לעכל בהתחלה, אבל אחר כך קשה להתנתק ממנו והוא מתגלגל באוזן כמה ימים לאחר מכן.

Undenied

הוא השיר הרגוע באלבום הזה, גיבונס מרשה לעצמה להיות נינוחה יותר לחוף את אשר על ליבה. כן, יש גם שירי אהבה שיכולים להישמע אחרת מהשירים שמושמעים בתחנות המיינסטרים. בארו מצליח לתזמן היטב את הקלידים עם התיפוף הקצוב של מכונת התופים האלקטרונית והשריטות הקטנות על תקליטי הויניל שהוא כל כך אוהב לבצע עוד מימי Dummy המופלא. אולי השיר היחיד שאפשר לומר שברח מהאלבום הקודם לאלבום הנוכחי ואיזו בריחה נפלאה זו....

Over

היה הסינגל השני שיצא מהאלבום ויש בו את כל המרכיבים שההרכב מצליח להביא בשיאו. התחלה שקטה עם מעט מאד כלים והקול של גיבונס ככלי מרכזי ומוביל. ואז לאט לאט זה מתעצם עם התופים והסקרצ'ים ואז הגיטרה החשמלית של אוטלי שנכנסת כשהיא מודה שהכל נגמר... הקליפ שמזכיר סצנות מ-1984 של אורוול בצירוף עם קריאה של הפאנאופטיקון של בנת'אם הוא אחד הקליפים המינימליסטיים הטובים שראיתי (ובגללו, גם רכשתי את הדיסק דאז)

Western Eyes

ואחרי כל הרעש שבוקע לאורך האלבום, מגיעה פתאום רצועה שנלקחה מזמן אחר. היא מספרת על המבט המערבי ועל האופן שבו הוא מביט על העולם, מסמפל לתוכו רצועה של שיר שנשמע כאילו נלקח משנות ה-50 ומעניק את הקרדיט לקול הגברי היחיד שיש באלבום הזה להרכב אלמוני ששמו Sean Atkins Experience. אבל מי שיחטט טוב טוב באינטרנט לא יעלה זכר לאותו הרכב.. מדובר בעצם בחיקוי של חיקוי של איך ששיר אמור להישמע בשנות ה-50 וזה נשמע כל כך משכנע ששומעים את הקול של הזמר (שכעת כבר לא ניתן לדעת מיהו קורא: I Feel so cold, On hookers & gin, this mess we're in"). מפתיע שגיבונס מפנה את המבה לקול אחר בסוף האלבום ואולי זו הגדולה שבה, לתת מקום למשהו מפתיע ולא להגיע לסיום בעצמה.