שירים שימלאו לכם את השבוע #1

יום ראשון: Luna Abu Nassar - אספר לך

זה אלבום שרץ ב-Bandcamp כבר מסוף אפריל ורק לאחרונה הגעתי אליו במקרה כשראיתי שהוא מופיע כאחד האלבומים המובילים בקטגוריה הישראלית. לונה אבו נסאר לא מתביישת לשיר בעברית, בטח ובטח שלא לשיר בשפת האם שלה וכאשר כל זה נפגש לכדי אלבום פולק עם נגיעות צפון אמריקאיות, אי אפשר לתאר את התוצאה הזו כפחות ממהפנטת. יש ללונה קול שחודר אל הנשמה ומחבר בין מזרח למערב מבלי לוותר על הייחוד של כל אחד מהם. אם היה במוזיקה משהו שדומה לתהליך שלום, הרי שלונה אבו נאסר הייתה זו שחותמת על ההסכם.

יום שני: Julia Holter - Big City Song

ג'וליה הולטר היא פרשנית תרבות מדהימה. מי שמקשיב לאלבומיה הקודמים מבין שהיא לוקחת קלאסיקות מתקופות שונות ומנסה להעניק להן פרשנות מודרנית (לא בכדי שני אלבומיה הקודמים נקראו Ekstasis ו-Tragedy). הפעם היא דילגה צעד ענק קדימה בהיסטוריה האנושית לעבר פרשנות מחודשת של המחזמר המוצלח משנות ה-50, Gigi, שזכה להצלחה רבה בקופות בטקסי האוסקר. מדובר בנובלה של קולט, סופרת צרפתייה ידועה, שמספרת את סיפורה של ג'יג'י המתערה בחברה הגבוהה של צרפת לפני שתי מאות ומנסה לגשר על הפערים המעמדיים הקיימים בחברה. המוזיקה של הולטר היא מוזיקה שמיימית, כמעט שאינה נוגעת בקרקע, רבות הודות לעיבודים האווריריים והעשירים לצד קולה המלאכי. צריך סבלנות והרבה רצון טוב כדי להקשיב לה, אבל מי שנתפס מוצא אוצר שיכול בקלות להיות אחד מאלבומי השנה הנוכחית.

יום שלישי: דוד פרץ - חללים

דוד פרץ, "גנן תרבותי" מבאר שבע ממשיך להוציא דברים נפלאים ב-"מחנה הלהקות". הפעם הוא הוציא EP של שני שירים שמנסים להמחיש חוויה מרחבית ארכיטקטונית כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיא חומו של אוגוסט בבירת הנגב. התוצאה קרובה יותר לצ'יל ווייב מאשר לשמש היוקדת של באר שבע, אבל זה פשוט יפהפה וקשה להוריד ממנו את האוזניים.

יום רביעי: River Crombie - River Crombie EP

ריבר קרומבי הוא זמר פולק אוסטרלי שעושה מוזיקה שמאד דומה לפולק האנגלי של שנות ה-60 וה-70. לי זה מאד הזכיר את ניק דרייק (Nick Drake) המופלא, שכל דבר שמזכיר לי אותו מעמיק לחדור אל האוזן. בקיצור, אמן מחונן שלכוד עדיין בגבולות Bandcamp אבל בהחלט יעניק לכם כמה דקות של אושר


יום חמישי: Black City Lights - Another Life

הצמד הניו זילנדי הזה הוציא לפני כשבוע אלבום נהדר בשם Another Life. אני התלהבתי בעיקר מהסינגל הראשון שיצא מהאלבום Give It Up וכמובן שאפשר להאזין לאלבום כולו ב-Bandcamp וליהנות מהסאונד שמשלב בין סינת-פופ לשוגייז. מסתבר שיש אחלה מוזיקה גם בחלקו הדרומי של כדור הארץ.

יום שישי: TV On The Radio - Mercy

הסינגל החדש של TV On The Radio לא יוצא לי מהראש כבר שבוע בערך. אחרי שאיבדו באופן טרגי את הבסיסט שלהם בשנה שעברה, הם חוזרים לקראת אלבום חדש. ואיזה קצב מצוין יש לשיר הזה, מקווה שזה השיר שיכתיב את הקצב לאלבום כולו. שווה להמתין בינתיים.

יום שבת: Landfork - Nights At The Kashmir Burlesk

בעולם נורמלי, Landfork היה זוכה ליותר מ-3 לייקים בדף הפייסבוק שלו וג'סטין ביבר לא היה זוכה לכמות שעולה על שלושה לייקים. אבל זה לא עולם מושלם, בטח שלא עולם נורמלי, אבל הבחור הזה שמספר את קורותיו בלילות אותם בילה בחיקוי זול ומשעשע של קשמיר. זה אלבום יפהפה של אדם אחד, שבעידן של ריבוי מידע שוקע לתוך מעמקי הדפים המקודמים של גוגל והחברות הגדולות. מזל שיש Bandcamp...

הים אותו ים: עשור לאלבום של בק

ולפעמים החיים הם דבר שביר במיוחד, גם הדברים שניכרים כיציבים יותר מדברים אחרים. תארו לעצמכם שאתם מגלים שבן הזוג שלכם בתשע שנים האחרונות בוגד בכם עם אדם אחר לאורך זמן ואתם בכלל לא מודעים למה שמתרחש? יש אנשים שהיו לוקחים מאורע כזה לכיוון של דיכאון והלקאה עצמית ויש אנשים, כמו בק הנסן (Beck Hansen) שלקח את המאורע הזה דווקא לכיוון בונה, לתקליט שכולו פרידה מהעבר, על כל החוויות שטמונות בו. התוצאה הייתה Sea Change, ככל הנראה האלבום הכי תקשורתי שהבחור המוכשר הזה עשה או אי פעם יעשה, אבל כנראה שגילוי הלב, הכנות והפשטות הם שהופכים אותו לאחד האלבומים האהובים עליי.

נחזור לבק. ובכן, הבחור מגיע כמעט לגיל שלושים, יש לו ארוסה בשם ליי לימון (Leigh Limon), הכרה בינלאומית כאחד מאמני האינדי המובילים בארצות הברית והוא מסיים מסע הופעות מוצלח שליווה את צאת אלבומו השביעי, Midnite Vultures. לכאורה, פסיפס שלם של חיים מלאים במימוש עצמי. ואז הוא מגלה שלימון בגדה בו לאורך זמן עם זמר מהרכב אלמוני בשם Whiskey Biscuit, מה שמנתץ את התמונה המושלמת שהחלה להתהוות בחייו. מאוחר יותר הוא סיפר שאת רוב השירים לאלבום הוא כתב בשבוע אחד, אך רק לאחר זמן מה קרא לנייג'ל גודריץ' (Nigel Godrich), המפיק הידוע שעבד עם רדיוהד (Radiohead) להפיק את האלבום. התוצאה הייתה אחד האלבומים האמביוולנטיים בקרב מעריציו. חלקם טענו כי מדובר בהתמסחרות של בק והתמסרותו לערכים של חברות התקליטים הגדולות (אם כי הפרוייקט האחרון שלו, Song Reader, הוא אחד הדברים המבריקים שנהגו על ידי יוצר לאחרונה) וחלקם טענו שמדור בלא פחות ממאסטרפיס. אני חושב שהאמת כנראה נמצאת באמצע, אבל זה בהחלט אלבום שאפשר להתכרבל לצליליו בחורף, כפי שעשיתי ששמעתי אותו לראשונה. אז הנה חמש המלצות מתוך אותו אלבום מופלא, שיצא לחנויות לפני עשר שנים, ב-24 לספטמבר ומשך אליו מאזינים רבים. 

Lonesome Tears

כנראה שזה השיר המרגש ביותר באלבום הזה. הוא נוגע בדיוק בנקודה בה בק מבין שהרומן שלו נגמר, אך הוא עדיין מתקשה להשלים עם העובדה הזו. ודמעות הבדידות שזולגות מלחייו, מלוות בלחן פומפוזי במיוחד שמתעצם לאורך השיר מייצר את אחת מהיצירות המרגשות ששמעתי בעשור האחרון, בעיקר אם מנסים להיכנס לעורו של בק ששר: "דמעות של בדידות, איני יכול להזיל אותן עוד, איני יכול לחשוב עבור מה הן קיימות, הו, הן הורסות אותי כל פעם; אבל אנסה להשאיר מאחור כמה ימים, שהדמעות הללו לא יוכלו למחוק, אינני צריך אותן עוד"

Sunday Sun

השיר הזה קצת שונה משאר השירים כיוון שהוא אלקטרוני וקצבי יותר. לא הצלחתי כל כך לרדת למשמעויות החבויות מאחוריי השיר הזה, אבל אני אוהב את ההתעצמות שלו לקראת הסוף, עם האלקטרוניקה שמקיפה את קולות הרקע - "אין סוף אחר, שמש של יום ראשון, ימי האתמול נגמרים, שמש של יום ראשון", אחלה שיר להתחיל איתו את השבוע.

Round The Bend

בשיר היפהפה הזה התאהבתי מאוחר יותר, אולי אחרי כמה שמיעות של האלבום וליתר דיוק לאחר שהכרתי את המוזיקה המופלאה של ניק דרייק (Nick Drake), שמהווה ללא ספק השראה ליצירה השקטה הזו, משהו שבין Way To Blue שלו לבין River Man. אף פעם לא האמנתי שמישהו יכול לייצר משהו שכל כך קרוב ליצירה של דרייק ואני כל כך שמח שהתבדיתי. "אין אנו צריכים לדאוג", הוא אומר, "החיים הולכים לאן שהם הולכים, מהירים יותר מקליע, הנורה מאקדח ריק". 

The Golden Age

"שים ידיך על ההגה, תן לתור הזהב להתחיל; תן לחלון לנשור למטה, הרגש את אור הירח על עורך; אוורר את ראשך הכואב, תן למשקלו של העולם לזלוג הרחק במקום", שר בק בשיר שפותח את האלבום המעולה הזה. השיר נע מאד קרוב לשירים מז'אנר האמריקאנה, שמדבר על נדודים באמריקה הטבעית ואכן, בק יוצא אל הטבע, קודם כל כדי להתחבר לעצמו ואחר כך כדי לשכוח את הסיטואציה שאליה נקלע. אבל אל תדאגו לבחור, לאחר כמה שנים הוא התחתן עם מריסה רביסי ונולדו להם שני ילדים, כך שניכר שתור הזהב שלו דווקא התחיל אחרי הפרידה....

Lost Cause

בחרתי לסיים דווקא עם הסינגל הראשון מתוך האלבום הזה, אולי השיר שמבטא יותר מכל את התחושות שלאחר הפרידה. בשיר הזה הוא מתעמת עם סיטואציית הפרידה באופן ישיר, הוא מדבר על האנשים שידעו על סוד הבגידה ועל קשר השתיקה בתוך הסצנה של לוס אנג'לס, שכולם יודעים את סודותיהם של אחרים, אבל אף אחד לא מספיק כנה כדי לחלוק אותם. בשיר הוא משאיר אותה מאחור, בדיוק כמו את העבר שלו. מאז הוא חזר לאינדי ביתר שאת, אבל השאיר אלבום מיינסטרימי אופטימי ויפהפה.