שירים שימלאו לכם את השבוע #2

השבוע ניתן כבוד לאלבום אמריקנה יפהפה בן עשר, נדלג ללורה וירס המצוינת ונדלג אחורה בזמן ל-Mabic Street Preachers ול-Travis שחוזרים עם אלבום חדש. בדרך נעצור אצל המחווה היפה של נקמת הטרקטור לרבי משה בן עזרא, נקשיב קצת למטאל גותי נורווגיה של Ulver וניפרד (מהמלאך) גבריאל בלחסן שלקח אתו השמימה השבוע את אחד מכישרונות המוזיקה הטובים שידעה ישראל בשנים האחרונות.

יום ראשון: Over The Rhine - Ohio

Over The Rhine אינם מוכרים בארץ. למען האמת, הם לא ממש מוכרים גם בארה"ב, אם מתייחסים לדף הפייסבוק שלהם. יחד עם זאת, מדובר בהרכב אמריקנה-פולק די ותיק שפועל מ-1989. התשתית של ההרכב הם בעל ואישה עונים לשם קארין ברגקויסט (Karin Bergquist) ולינפורד דטויילר (Linford Detweiler), שיוצרים מוזיקת אמריקאנה פולק יפהפייה, הנשענת בעיקר על פסנתר, גיטרה אקוסטית וקולה הנפלא של קארין. השילוב ביניהם ייצר לפני 10 שנים את Ohio, הביטוי המזוקק ביותר של שניהם, כשהם שרים בערגה על השכונה שעל שמה הם נקראים, בעיר סינסינטי
(Cincinnati). אז כדי לחגוג את האלבום הזה, בחרתי בביצוע אקוסטי של שני שירים ממנו, Changes Come ו-Ohio. שווה האזנה.

Ohio

Changes Come

יום שני: Laura Veirs -Warp And Weft

Laura Veirs מסתובבת בסצנת הפולק האמריקאית כבר די הרבה זמן. אמנם היא התחילה עם אלבום ראשון ב-1999, אבל לקחו לה כמה שנים טובות עד שהוציאה את July Flame הנפלא ב-2007. בינתיים היא לקחה הפוגה ועשתה אלבום פולק לילדים לרגל הפיכתה לאם בעצמה והנה היא חוזרת עם אלבום שביעי בשם Wrap And Weft. אפשר להתאהב באלבום כבר מהשמיעה הראשונה, בטח שאחרי כמה שמיעות שבאות לאחריה. מסתבר ש-2013 היא שנה מצוינת לפולק הנשי באמריקה (עם Torres, Alela Diane והלורה האחרת, Laura Marling), אבל מי אני שאתלונן על כך...


  יום שלישי: גבריאל בלחסן - רכבות

זה היה כל כך ברור וצפוי, אך בה בעת כל כך עצוב. גבריאל בלחסן, מיוצריה המוכשרים של המוזיקה הישראלית בשנים האחרונות ולשעבר חלק מלהקת אלג'יר, החזיר את נשמתו לבורא בגיל 37. זה אותו בורא שממנו ניסה להימלט בגיל צעיר, זה שיצר עבורו חלל שלא הצליח למלא לאורך חייו, אלא דרך תחליפים שנעו בין מוזיקה לסמים. פתאום התעוררו הרבה אנשים ושאלו לאן נעלם גבריאל בלחסן? ואיך זה שלא שמענו עליו קודם? מי שהיה שומע את המילים שלו לפני כן היה מבין, שבלחסן רצה בעיקר להעביר לנו את הקולות הסמויים מהאוזן, את המציאות הישראלית בצורתה הבוטה ביותר. כל זה לווה במלחמה מתמדת עם שדים שהסעירו את רוחו ולא נתנו לו מנוח עד לשבוע שעבר. הדבר הכי קרוב במוזיקה הישראלית לקורט קוביין (מבחינת הכתיבה החצי אבדנית), נפטר לבד, בביתו בתלמי אליהו, במקום שבו החל את חייו וממנו נמלט. אני פגשתי אותו אחרי השירות הצבאי (מוזיקלית בלבד, לצערי), דרך רכבות (1999), אלבום הבכורה הזועק שלו, שה\בו הוא פשוט ירה עליי את מילותיו הצורבות ללא רחם. לא הייתי מוכן לזה וזרקתי את הדיסק הצידה אחרי שני שירים. אחרי כמה שנים חזרתי אליו והבנתי שפספסתי את שיר הנושא רכבות בכמה שנים. האלבום כולו נכתב מתוך החוויה שעבר גבריאל בבית החולים הפסיכיאטרי ודווקא השיר הזה מדגים את הניגוד הבלתי נתפס בין פסימיות וסוף החיים לבין אופטימיות נשגבת שנכתבת כך:

"אל ייאוש, יהיה טוב, אתה אומר. 
אתה מבלף, אתה משקר. 
אין לך מושג, כלום, נאדה. 
כמו סרט רע עם סאונד גרוע ותסריט עלוב. 
הים רע בחושך. 
מזל שיש מנורות, 
מזל שיש סיגריות שמפיגות את הבדידות, 
זה הבית הזה. 
זה הקירות האלה, 
והמכנסיים של המשוגעים שתלויים על הקיר, 
אני אומר לכם, 
אבל יהיה טוב, 
אני בטוח." 

תנוח על משכבך בשלום, גבריאל...
רכבות

יום רביעי: Ulver - Messe I.X-VI.X
אני לא אוהב מטאל או מוזיקה גותית יותר מדי. אבל השבוע יצא לי לשוטט בבנדקאמפ ולשמוע אלבום של להקה נורווגית בשם Ulver, שעושה בעיקר מוזיקה אינסטרומנטלית באלבום האחרון שלה. יחד עם זאת, מה שתפס לי את האוזן הוא דווקא הקטע הפותח של האלבום שנקרא As Syrians Pour In, Lebanon Grapples With Ghosts Of A Bloody Past, או בתרגום חופשי "כשהסורים זבים מדם, לבנון מתמודדת עם רוחות הרפאים של עברה המדמם". אין דבר מהפנט מהקטע הזה, שמתחבר לעולם בו מכוניות תופת מתפוצצות בליבה המדמם של לבנון לצד ילדים ששוכבים חסרי רוח חיים בפרבריה של דמשק. קטע חזק, אלבום נפלא!

יום חמישי:  Travis - Where You Stand 

Travis תמיד היו שם ברקע. מדי פעם הם הצליחו להבליח למיינסטרים עם שירים/קליפים חצי-קומיים כמו Sing ו-Why Does It Always Rain On Me. אבל זה היה די מזמן, בשלהי ימי הבריט-פופ של סוף המילניום הקודם. מאז הם לא ממש עשו דברים שזכו לבולטות יוצאת דופן. מה שמרשים זה כוח ההתמדה של ההרכב הזה, שממשיך עם כל ארבעת חבריו המקוריים מגלזגו משנת 1990. אלבומם החדש, Where You Stand, מזכיר את אלבומיהם הטובים יותר ואולי קצת מאוחר מדי לז'אנר הזה שנשטף על ידי גלי אינדי, אבל מי יודע, אולי הם שוב יזכו לעדנה מחודשת...

יום שישי: נקמת הטרקטור - מה לאהובי

נקמת הטרקטור הם תופעה יוצאת דופן בעולם המוזיקה בישראל. היכולת של ההרכב הזה לשלב בין מגוון תחומים: שירה, מחול, נגינה, תאטרון וקולנוע הופכת אותם לאחת הלהקות הרב-גוניות שקיימות בארץ. הפרויקט החדש שלהם הוא מה לאהובי, שעושה כבוד לאחד המשוררים הגדולים של ספרד, רבי משה בן עזרא. אם השם נשמע לכם מוכר, זה כיוון שהוא חיבר את המזמור הידוע של תפילת הנעילה - "אל נורא עלילה". נקמת הטרקטור עושים כאן מוזיקה אוריינטלית עם כל מרכיבי הרוק המוכרים וזה יוצא נפלא. לרוץ לקנות!

יום שבת: Manic Street Preachers - If You Tolerate This, Your Children Will Be Next

לפני 15 שנים, יצא הסינגל הראשון של Manic Street Preachersמתוך אלבומם החמישי, This Is My Truth, Tell Me Yours. השיר נכתב על פי כתביו של ג'ורג' אורוול ב-הומאז' לקטלוניה וקיבל את שמו מכרזות של הרפובליקנים (Republicans) בתקופת מלחמת האזרחים בספרד נגד הלאומנים (Nationalists), שקראו לצעירים בוויילס להתגייס למאבק הלאומי של ספרד מתוך התהייה שאם "נסבול את זה, ילדינו יהיו הבאים בתור". 15 שנים אחרי הסינגל (עשרות שנים אחרי אותה מלחמה...), התמונות מרחובות סוריה מעלים את אותן תהיות ישנות על גבול הסובלנות וההתערבות האנושית בפשעים נגד האנושות. קשה להכריע מוסרית, לא בטוח שזה אפשרי כשהמצבים כל כך מורכבים, אבל יש בעצם החשיבה התחלה של מעשה ואולי משהו כן יקרה וישנה את המציאות הנוראית שמתרחשת שם כיום.

שירים שימלאו לכם את השבוע #1

יום ראשון: Luna Abu Nassar - אספר לך

זה אלבום שרץ ב-Bandcamp כבר מסוף אפריל ורק לאחרונה הגעתי אליו במקרה כשראיתי שהוא מופיע כאחד האלבומים המובילים בקטגוריה הישראלית. לונה אבו נסאר לא מתביישת לשיר בעברית, בטח ובטח שלא לשיר בשפת האם שלה וכאשר כל זה נפגש לכדי אלבום פולק עם נגיעות צפון אמריקאיות, אי אפשר לתאר את התוצאה הזו כפחות ממהפנטת. יש ללונה קול שחודר אל הנשמה ומחבר בין מזרח למערב מבלי לוותר על הייחוד של כל אחד מהם. אם היה במוזיקה משהו שדומה לתהליך שלום, הרי שלונה אבו נאסר הייתה זו שחותמת על ההסכם.

יום שני: Julia Holter - Big City Song

ג'וליה הולטר היא פרשנית תרבות מדהימה. מי שמקשיב לאלבומיה הקודמים מבין שהיא לוקחת קלאסיקות מתקופות שונות ומנסה להעניק להן פרשנות מודרנית (לא בכדי שני אלבומיה הקודמים נקראו Ekstasis ו-Tragedy). הפעם היא דילגה צעד ענק קדימה בהיסטוריה האנושית לעבר פרשנות מחודשת של המחזמר המוצלח משנות ה-50, Gigi, שזכה להצלחה רבה בקופות בטקסי האוסקר. מדובר בנובלה של קולט, סופרת צרפתייה ידועה, שמספרת את סיפורה של ג'יג'י המתערה בחברה הגבוהה של צרפת לפני שתי מאות ומנסה לגשר על הפערים המעמדיים הקיימים בחברה. המוזיקה של הולטר היא מוזיקה שמיימית, כמעט שאינה נוגעת בקרקע, רבות הודות לעיבודים האווריריים והעשירים לצד קולה המלאכי. צריך סבלנות והרבה רצון טוב כדי להקשיב לה, אבל מי שנתפס מוצא אוצר שיכול בקלות להיות אחד מאלבומי השנה הנוכחית.

יום שלישי: דוד פרץ - חללים

דוד פרץ, "גנן תרבותי" מבאר שבע ממשיך להוציא דברים נפלאים ב-"מחנה הלהקות". הפעם הוא הוציא EP של שני שירים שמנסים להמחיש חוויה מרחבית ארכיטקטונית כפי שהיא באה לידי ביטוי בשיא חומו של אוגוסט בבירת הנגב. התוצאה קרובה יותר לצ'יל ווייב מאשר לשמש היוקדת של באר שבע, אבל זה פשוט יפהפה וקשה להוריד ממנו את האוזניים.

יום רביעי: River Crombie - River Crombie EP

ריבר קרומבי הוא זמר פולק אוסטרלי שעושה מוזיקה שמאד דומה לפולק האנגלי של שנות ה-60 וה-70. לי זה מאד הזכיר את ניק דרייק (Nick Drake) המופלא, שכל דבר שמזכיר לי אותו מעמיק לחדור אל האוזן. בקיצור, אמן מחונן שלכוד עדיין בגבולות Bandcamp אבל בהחלט יעניק לכם כמה דקות של אושר


יום חמישי: Black City Lights - Another Life

הצמד הניו זילנדי הזה הוציא לפני כשבוע אלבום נהדר בשם Another Life. אני התלהבתי בעיקר מהסינגל הראשון שיצא מהאלבום Give It Up וכמובן שאפשר להאזין לאלבום כולו ב-Bandcamp וליהנות מהסאונד שמשלב בין סינת-פופ לשוגייז. מסתבר שיש אחלה מוזיקה גם בחלקו הדרומי של כדור הארץ.

יום שישי: TV On The Radio - Mercy

הסינגל החדש של TV On The Radio לא יוצא לי מהראש כבר שבוע בערך. אחרי שאיבדו באופן טרגי את הבסיסט שלהם בשנה שעברה, הם חוזרים לקראת אלבום חדש. ואיזה קצב מצוין יש לשיר הזה, מקווה שזה השיר שיכתיב את הקצב לאלבום כולו. שווה להמתין בינתיים.

יום שבת: Landfork - Nights At The Kashmir Burlesk

בעולם נורמלי, Landfork היה זוכה ליותר מ-3 לייקים בדף הפייסבוק שלו וג'סטין ביבר לא היה זוכה לכמות שעולה על שלושה לייקים. אבל זה לא עולם מושלם, בטח שלא עולם נורמלי, אבל הבחור הזה שמספר את קורותיו בלילות אותם בילה בחיקוי זול ומשעשע של קשמיר. זה אלבום יפהפה של אדם אחד, שבעידן של ריבוי מידע שוקע לתוך מעמקי הדפים המקודמים של גוגל והחברות הגדולות. מזל שיש Bandcamp...

ממתקים לשבת: מחוות קטנות וחג התקליטים

פגז מהעבר 1: חיים על הקצה. 1993 הייתה השנה המוצלחת ביותר של Aerosmith בקריירה המוזיקלית הארוכה שלהם. הם הוציאו להיט אחר להיט מהאלבום האחד עשר שלהם, Get A Grip, שיצא לפני 20 שנים בדיוק, ב-20 לאפריל. השילוב בין כל מרכיבי הלהקה היה מצויין והקליפים שליוו את השירים, בכיכובן של Alicia Silverstone ו-Liv Tyler (הבת של הסולן, Steven Tyler), העלו את הלהקה למרומי המיינסטרים. אבל מעבר לכך, היה זה כנראה השיר Living On The Edge שעסק בבעיות החברתיות של צעירים אמריקאים ובבחינת הגבולות המתמדת בין המותר לאסור, הטוב והרע עד כדי עמידה על הקצה מבלי להחליט באיזה צד לבחור. הקליפ אמנם די מיושן כבר והפרצופים המעוותים והמגלומניים של Steven Tyler הסולן בודאי לא מוסיפים לו, אבל הסולו גיטרה של Joe Perry נותן פייט לא רע ל-Slash מ-Guns N' Roses. אז הנה הקליפ בכיכובו של Edward Furlong הצעיר, בתקופה שהוא עדיין היה רלוונטי.

האייטיז חוזרים בגדול. ומי אם לא Daft Punk מובילים את המהפיכה עם שיר מדליק בשיתוף עם הראפר Pharrell Williams. נשמע מוזר? גם לי זה נשמע די לא הגיוני והצירוף המשונה הזה נראה לי כמו עוד פיאסקו דומה לאלבומם האחרון Human After All שהוכיח שהם אנושיים ולכן גזרו על עצמם לא פחות משמונה שנים נטולות אלבומים. האלבום החדש מבטיח להיות אחד המסקרנים השנה ואם Get Lucky הוא דגימה מייצגת, הרי שיש סיבה להמתין ל-Random Access Memories שמבטיח להחזיר אותם לקידמת הבמה.

פניני יום התקליט 1. יום התקליט הבינלאומי, שאמור להיחגג ב-20 לאפריל, הוא אחד מהתאריכים היותר חשובים לעולם המוזיקה, בעידן בו תקליטים הולכים ונמוגים לטובת קבצים ועננים למיניהם. מה שיפה ביום הזה הם הסינגלים שיוצאים לכבודו, ובדרך כלל לא נכללים באלבומים הרשמיים של האמנים המבצעים, מה שהופך אותם לייחודיים יותר (ונדירים לאחר זמן מה...). אחד החיבורים היפים של יום התקליט המתקרב הוא בין שני כוכבים, כל אחד בתחומו: מצד אחד, Mark Lanegan שהתחיל בעיקר בתחום הרוק האלטרנטיבי, אבל בשנים האחרונות הוא מטייל בין סגנונות שונים כמו תייר מוזיקלי מיומן ומצד שני, Moby, ממייסדי הדאנס המודרני ונגיעות האמביינט שנלוות אליו. התוצאה היא שיר איטי, מעין בלדה אלקטרונית, שמשלבת את העוצמות של שניהם לכדי The Lonely Night, שיר לילי יפהפה.

צ'יל אאוט עם אינדי פולק? אחרי שJustin Vernon, הסולן של Bon Iver, הודיע על הפסקה זמנית של העשייה המשותפת של ההרכב, הוא מיהר לעבוד עם הרכב הצד שלו Shouting Matches ואף מצא זמן נוסף להתארח אצל עמיתיו לקונגלומרט העצום שנקרא Gayngs (להקת אינדי-רוק רך של לא פחות מ-25 מוזיקאים!). שניים מחברי Gayngs הם Channy Leaneagh ו-Ryan Olson שמהווים הרכב בפני עצמו בשם Polica. אז הם ביקשו מהחבר ורנון ג'סטה קטנה ומה שיצא זה שיר מסקרן המשלב בין אינדי לטריפ הופ בשם Tiff.

עוברת לקידמת הבמה. אחרי שבילתה את השנתיים האחרונות בכתיבה ובליווי קולי של Lykke Li, Chairlift והרכבים אחרים, החליטה Kristy Lee Peters, המכונה בקצרה, KLP, לעבור לצד המואר של הבמה ולשחרר חומרים משלה. השיר הראשון שהיא משחררת מתוך ה-EP המתקרב שלה הוא Revolution שכנראה טומן בחובו את רצונה של הזמרת להפוך את התפקידים הבימתיים שלה. מה שיצא לה זה שיר שנע קלות על הקו בין דרים פופ לאינדי וכתוצאה מכך עלול להתנדף די מהר לאחר שמיעה אחת ואולי לא....

ברוקלין של בריטניה. מסתמן שברייטון הולכת והופכת להיות בירת האינדי-רוק נסיוני של הממלכה הבריטית, כיוון ששטף של יוצרים ממשיכים להוציא שירים נפלאים בקצב מטורף (לא מפליא ש-Nick Cave בחר לשכון בה דרך קבע). הפעם מגיע משם הרכב צעיר שנקרא Tall Ships עם גירסא אקוסטית ל-Phosphorescence, שיר מאלבום הבכורה שלהם שיצא בסוף 2012 ונקרא Everything Touching, שעושה חשק לחזור לשמוע את המקור.

סקוט פיצ'גרלד וליאונרדו די-קפריו נפגשו לסרט... זו לא התחלה של בדיחה, אלא מעשה אמיתי, בו ספרו המוערך של הסופר האמריקאי הנודע Scott Fitzgerald, שנקרא The Great Gatsby, זוכה לעיבוד קולנועי בכיכובו של די-קפריו. הסיפור עוסק בשנות ה-20 בארה"ב, בהן העושר וההתעשרות המהירה התחלפו לקראת סוף אותו עשור באסון כלכלי, שחייב את האמריקאים לעדן את גישתם הכלכלית (וזה כבר יכול להפוך להרצאה היסטורית שלמה, אז נפסיק כאן...). ומה זה קשור למוזיקה? ובכן, מי שמביים את הסרט הוא לא אחר מאשר Buzz Luhrmann, הבמאי שאוהב לייצר מחזות זמר, המשובצים בפסקולים משובחים (ראה ערך Romeo + Juliet ו-Moulin Rouge). הפעם הוא לוקח את Florence + The Machine, שמשגרת עוד שיר מרטיט הישר אל תוך חדרו השמאלי של הלב, בשם Over The Love, שעושה חשק עז לראות את הסרט.

פניני יום התקליט 2. אחד השירים היפים של Patti Smith, שנקרא Because The Night, זכה לעדנה מחודשת עם הביצוע האקוסטי של 10,000 Maniacs במסגרת מופעי MTV Unplugged ז"ל... יום התקליט העניק הזדמנות ל-Garbage ול-Screaming Females להחזיר לשיר את מקצב הרוק שאליו התכוונה המשוררת ומשחריים גירסא פרועה לשיר הזה. לא בטוח שכל אחד יתחבר לביצוע הזה, אבל עדיין שווה לתת לו האזנה קצרה

הכינו את מעילי הגשם כי Wintercoatsממלבורן הולכים להוריד עליכם גשם של אמביינט רך שישטוף לכם את האוזניים. די ברור שלא הייתי מצליח להגיע להרכב הזה ללא נפלאות האינטרנט, אבל זה אחד השימושים הטובים שאפשר למצוא בו. בכל אופן, אמן האמביינט דרים פופ הזה, James Wallace,הוציא השבוע EP בשם Heartful עם שישה שירים, מתוכו הם שחררו זה מכבר את Halogen Moon, שמאיר באור יקרות את הלילה האפל ביותר. שווה הקשבה

שיר לכת נון-שלנטי. פעם Andrew Cedermark היה הגיטריסט של Titus Andronicus, הרכב אינדי-רוק שמחליף בתדירות גבוהה את חבריו מאז הקמתו. אז הבחור הזה לקח את הגיטרה שלו והתחיל ליצור באופן עצמאי, כך שלקראת אלבומו החדש Home Life, שייצא ביולי, הוא משחרר שיר חביב בשם Canis Major, שגם אם לא מבינים את כותרתו, עדיין אפשר ליהנות מהמקצב המצויין שלו (אגב, פירוש השם הוא "כלב גדול", במידה ו-Google Translate לא פישל....)

קצת מוזיקה מקנדה אף פעם לא מזיקה. והפעם מגיעה מונקובר Louise Burns, זמרת צעירה שהחליטה באלבומה השני, שעתיד לצאת השנה וייקרא The Midnight Mass, לחזור לשורשים המוזיקליים שגרמו לה להתאהב במוזיקה. בין גורמי ההשפעה היא מנתה את Depeche Mode, The Cureb ו-Siouxsie And The Banshees. ואכן, הסינגל הראשון שהיא חושפת ממנו, Emeralds Shatter, הוא שילוב יפה בין כל כוכבי הדארק ניו-וייב של באייטיז, כך שדי קשה להתעלם ממנו, הוא ממכר (אין קישור ליוטיוב, אלא רק לשיר מוטבע מכתבה ב-Exclaim).

לורה והצייד. Laura Marling זכתה כבר לתואר של נסיכת האינדי-פולק הבריטית עם צאת שני אלבומיה הראשונים, שזכו לביקורות טובות. כעת היא חוזרת עם סינגל שני בשם Hunter Master מתוך האלבום Once I Was An Eagle, שאמור לצאת בחודש הבא. השיר הזה לוקח אותה לכיוון פולקי יותר, כך שמי שאוהב את הסגנון המוזיקלי הזה, יכול למצוא עצמו מעודד ומלא ציפייה לקראת אלבומה המתקרב.

צילום מטושטש. אחת הלהקות החביבות עליי, Camera Obscura שיחררו השבוע סינגל ראשון בשם, Do It Again, מתוך האלבום העתידי שלהם, Desire Lines. ההרכב הסקוטי הזה פעיל כבר מ-1996 ומייצר מוזיקה קלילה ואינטיליגנטית כאחד, די דומה לשכנים המוצלחים מגלזגו, Belle And Sebastian. השיר החדש ממשיך את אותו קו מוזיקלי מוכר ואין בו חדשנות יוצאת דופן, אבל עדיין הם מצליחים להרטיט מיתרים נסתרים בגוף. מעניין מה ממתין באלבום המלא שייצא בתחילת יוני

אף פעם לא נמוך מדי. זו לפחות ההרגשה שמקבלים אחרי שמאזינים לאלבומם העשירי של Low, להקת אינדי רוק אמריקאית שמסתובבת בעולם כמעט 20 שנים. האלבום האחרון, The Invisible Sun, יצא ב-19 למרץ ומהווה אלטרנטיבה טובה להאזנה בשעות מנוחה. השבוע הם הוציאו קליפ לאחד השירים היפים מהאלבום, Just Make It Stop, מה שגרם לי לחזור ולהאזין לאלבום במלואו, אולי זה יגרום לכם את אותו הדבר

ניקי לעולם לא. זה השם של Nikki Nevver, שמכנה את עצמה Terror Bird על הבמה ומתעתדת להוציא אלבום בכורה בשם All This Time בסוף מאי. הסינגל הראשון שהיא משחררת נושא אווירה של אייטיז עם ניחוחות של ניו וייב ונקרא The Wrong Way. אם זו הדרך הלא נכונה, מעניין איך נשמעים השירים הנכונים באלבום כיוון שאני מוכן לתעות בדרך הזו כמה שנים טובות...Check It Out

עושים כבוד לניק דרייק. אחד האמנים שמתבקש לעשות לו אלבום מחווה הוא Nick Drake, אמן הפולק הבריטי שהלך לעולמו בגיל צעיר למדי, אך הותיר אחריו שלושה אלבומים מופתיים שהתגלו רק לאחר תחייתם של שיריו דרך פרסומת של פולקסווגן בתחילת המילניום. כעת יוצא אלבום מחווה חדש ובו מתארחים שלל זמרים דוגמת Lisa Hannigan ו-Robyn Hitchcock ועוד תחת השם Way To Blue - The Songs Of Nick Drake. אמנם חסרים כאן כמה שירים משמעותיים דוגמת Cello Song ו-Northern Star (שיר הפירסומת...), אבל ניכר כי המבצעים ניגשו ביראת קודש מכבדת לשירים ונזהרו לא להתרחק מהמקור יתר על המידה. Luluc, צמד אוסטרלי ממלבורן, עשו את זה יפה לגבי Things Behind The Sun המרגש.

השיר המרגיע של השבוע מגיע מטריו בשם Survival, שהוציא סינגל בשם Since Sun, בשבוע האחרון. לי זה נשמע די קרוב למלכי הנוחות (Kings Of Convenience), אבל יש בהם משהו אמריקאי יותר שקצת קשה לי להסביר. השיר מורכב בעיקר מגיטרה אקוסטית ומשילוב בין קולות חברי ההרכב, מה שמייצר יצירה נעימה לשעת בריזה קלילה עם כוס משקה קר ביד.

פניני יום התקליט 3. עוד פנינה שהתגלתה לפני, ממש לפני סגירת הרשימה הזו הוא שיתוף הפעולה של Sebastien Tellier, אמן אלקטרוניקה צרפתי ו-Caroline Polachek, הסולנית הנפלאה של Chairlift. לאחר שהכירו זה את זו, כאשר האחרונים חיממו את הצרפתי בסיבוב ההופעות שלו בארה"ב, הם חברו יחד לפני שנה כדי להקליט שיר משותף בשם In The Crew Of The Tea Time. יום התקליט המתקרב ובא עזר לו לצאת לאוויר האוזניים הפתוחות לרווחה וכך אנחנו יכולים ליהנות ממנו כעת.

עושים כבוד למולינה. עברו כמעט חודשיים ממותו הפתאומי, אך צפוי מראש, של Jason Molina הנפלא והנה כבר צצה לה אסופה ראשונה של כמה אמני אינדי ופולק אמריקאים, שהחליטו לייצר אלבום שמוקיר את זכרו. Weary Engine Blues: A Tribute To Jason Molina עלה בבנדקאמפ ומספק כמות יפה של ביצועים מגוונים לשיריו של המנוח. האלבום נפתח על ידי אחד מהאמנים המרגשים יותר שאני מכיר, הלא הוא Mark Kozelek, שהופך בעזרת הגיטרה האקוסטית שלו את It's Easier Now למקטע קצר שממצה את ההרגשה שנותרה בקרב משפחתו ומעריציו של מולינה לאחר לכתו. ניתן להקשיב לאלבום המלא בלינק הבא....

פגז מהעבר 2: הדמעה העצובה בעולם... האם בדרך כלל אני מביא כאן פגז מהעבר, הרי שהפעם מגיע שיר שהוא ארטילריה כבדה. Massive Attack כבשו את העולם עם Protection האגדי מ-1994, שהפך אותם לכוהני הטריפ הופ הגדולים וממסמני התקופה בצד הבריטי שנרתע משטף הבריט-פופ. ואז, במקום להמשיך עם אותה נוסחא של האלבום המוצלח האחרון, הם צעדו עוד כמה צעדים אל תוך האפילה והוציאו את Mezzanine, ב-20 לאפריל 1998, לפני 15 שנים. לא כולם הצליחו לעכל את המופלא הזה בזמנו, אך עם השנים התברר שזו יצירת המופת האמיתית של ההרכב עד כה. את הלהיט המרכזי של האלבום הקודם, החליף שיר נוגה ודי חריג באופיו של האלבום, Teardrop, שלווה בקליפ מהפנט ובקולה החד פעמי של Elizabeth Fraser, סולנית ה-Cocteau Twins, שממעטת להופיע מאז התפרקות ההרכב. שיר שהנשימה נעשית קלילה כמו נוצה לאורכו, עד הנפילה הבלתי נמנעת בסוף....

ממתקים לשבת: מכיכר פיקדילי ועד אירופה החופשית

פגז מהעבר 1: עושים כיף בפיקדילי. כיכר פיקדילי בלונדון היא אחד מהמקומות הסואנים בעיר, מוקפת בחנויות יוקרה ובאתרים היסטוריים מכל עבריה. כנראה שזה מה שהוליד את המבט הכפרי על העיר של Gomez, חמישייה של חבר'ה מ-Southport, שהוציאו ב-13 לאפריל, 1998, לפני 15 שנים בדיוק את אלבום הבכורה המוצלח שלהם Bring It On. האלבום זכה להצלחה די מפתיעה בבריטניה והצליח לגזול את פרס המרקורי היוקרתי מאלבומים מופלאים כמו This Is Hardcore של Pulp, האלבום המופלא של The Verve, שנקרא Urban Hymns ויצירת המופת האפלה של MassiveAttack שצירפו אליהם את Elizabeth Fraser ליצירה חד פעמית בשם Mezzanine. מי שמאזין לאלבום, לא מופתע כל כך מהזכייה. האלבום משלב אלמנטים של אמריקנה, אינדי ומשב רוח מרענן שמוקנה על ידי שילוב קולי בין שלושה זמרים נפלאים. לא עקבתי אחריהם כל כך מאז, אני לא בטוח גם שהם הצליחו לשחזר את איכות אלבום הבכורה, אבל Whippin' Piccadilly נשאר שיר מרענן גם אחרי 15 שנים

מדשדשים במקום. זה לפחות מה שמקרינים שני השירים ששחררו The National, מהלהקות המבטיחות בעולם מאז צאת שני אלבומיה האחרונים Boxer ו-High Violet. הציפייה שלי היא נקבל מהם יצירה שעולה על קודמותיה, אבל בינתיים ניכר שהם דורכים במקום. Demonsהוא שיר נחמד ולא יותר מזה, Don't Swallow Your Cap הרבה יותר טוב ואני מקווה שלפחות נשמע יותר דברים קרובים אליו ב-Trouble Will Find Meשאמור לצאת במאי הקרוב

שובו של גלאגר. לטעמי, Liam Gallagher היה תמיד האח המוכשר פחות ב-Oasis, אבל זה לא הפריע לו להמשיך וליצור מהמקום שבו ההרכב התמסמס. הוא לקח את שאריות ההרכב, ללא אחיו נואל והרכיב את Beady Eye. אחרי אלבום בכורה סביר מינוס, הם מתכוונים להוציא את אלבומם השני BE לקראת הקיץ המתקרב. הסנונית הראשונה ממנו, Flick Of The Finger, נשמעת מאוד אואזיסית, ללא הפתעות יוצאות דופן, מה שבהחלט ישמח את מעריציה הותיקים של הלהקה.

כמובן שאי אפשר בלי שבדיה. והפעם יצא לי להקשיב לזמרת עם שם של רוזנת. קצת קשה לתאר בצורה אחרת את Anna Von Hausswolff, יוצרת צעירה משבדיה, שהוציאה לפני כשנה את אלבומה Ceremony ומתעתדת להפיץ אותו בארה"ב בקרוב. הקול שלה מזכיר את Kate Bush, מחד ואת Sussane Sundfor, מאידך, כך שלא חסר כאן פסנתר וקול שמרחף בחלל כדי לגרום לך להיבלע לתוך Mountains Crave הנפלא.

העמקים היפים של מונטריאול. אם ברוקלין מתחילה להסתמן כבירת האינדי של ארצות הברית, הרי שבקנדה תעשיית המוזיקה מתלהטת בעיקר במונטריאול. הדבר המהפנט האחרון ששמעתי משם הוא שיר יפהפה של הצמד Valleys שהוציא את השיר השני, Hounds, מתוך אלבום שייצא בסוף אפריל וייקרא Are You Going To Stand There And Talk Weird All Night (תודו שזה אחד השמות הטובים ששמעתם לאחרונה שניתנו לאלבום). בכל האופן, השיר משלב אלמנטים של פסנתר, מוזיקה קולנועית וקול שמיימי של הסולנית Matilda Perks. התוצאה נפלאה ומדגדגת היטב את האוזניים...

יופי של בוקר. איזה כיף להתעורר בבוקר לצלילי השיר Wakin On A Pretty Day, הסינגל הראשון והנפלא מתוך האלבום החדש של Kurt Vile, הידוע גם כסולן ההרכב War On Drugs. אז מלבד זה שהגנבתי לינק לשיר הנפלא הזה, אם תלחצו למעלה, הרי חייבים לתת במה לעוד שירים מתוך האלבום שנושא את אותו שם ומתגלה כלא פחות טוב מ-Smoke Ring For My Halo. הבחור עשה את זה הרבה יותר קל והגיע להופעה ברדיו K, רק עם הגיטרה האקוסטית שלו כדי לשיר את Never Run Away. אמנם האלבום הרבה יותר עשיר מוזיקלית, אבל אם זה הבסיס של השיר, תחשבו כמה אדיר הוא נשמע עם כל העיבוד מסביב. בקיצור, רוצו לשמוע, כנראה שזה אחד האלבומים הטובים בסביבה.

השועלים בודקים את אידיאל היופי. Foxes הוא שם הבמה של Louisa Rose Allen, זמרת שקרובה בשירתה ל-Bat For Lashes ול-Robyn, מה שמבטיח שילוב בין שירה יפה למקצב פופי. זה בדיוק מה שמקיים השיר, Beauty Queen, שמבקר את תפיסות היופי המודרניות, שמחפצנות את הנשים. אני לא בטוח עד כמה היא עקבית בחשיבה שלה, אבל השיר הזה נתפס חזק באוזניים אחרי שמקשיבים לו מספר פעמים.

אלקטרוניקה אנגלית. קצת קשה לדבר על סצינת הניו-וייב הבריטית בלי להתייחס לתרומה הייחודית של OMD, שזה השם המקוצר ל-Orchestral Manoeuvres In The Dark. החבר'ה האלה עושים מוזיקה מאז 1978 עם הפסקה של כמה שנים טובות מאמצע שנות ה-90 עד אמצע שנות ה-2000, אז הם החליטו לחזור עם גוון אלקטרוני יותר. האלבום החדש שלהם, English Electric, ה-12 בקריירה הארוכה שלהם, מעניק למאזינים בדיוק את מה שהם מצפים לו. הקטע Metroland אמנם שוחרר לפני כחודשיים, אבל עכשיו זו הזדמנות טובה להשתמש בו כצוהר לאלבום היפה הזה.

המעופפים מצמרות העצים. ההרכב הלונדוני, Treetop Flyers (איזה שם חביב...), מתעתדים להוציא בסוף אפריל את אלבום הבכורה שלהם, שייקרא The Mountain Move. בינתיים הם משחררים סינגל, Things Will Change, שהוא כולו שיר הודיה לימים נוסטלגיים, בערך בשנות ה-60 העליזות של קליפורניה, החל מהמוזיקה וכלה בקליפ שמלווה את השיר.

קצת נחת ממנצ'סטר. אוהדי מנצ'סטר יונייטד לא רוו נחת גודלה השבוע, בעיקר לאור ההפסד של האדומים בדרבי לתכולים מהסיטי. יחד עם זאת, הם יכולים להריגע ביחד ולהאזין לרצועה החדשה של Jade Parker שמזכירה שעדיין אפשר לעשות מוזיקה בסגנון Morcheeba גם בתקופה בה הטריפ הופ כבר כמעט לא דומה למה שהיה פעם. Together יצא כחלק מ-EP קצרצר בן שני שירים, אבל עשיר בצלילים ובקול היפה של Jade. מומלץ בעיקר לשעות הלילה המאוחרות...

אבק בוהק. אמנם הרכב האם שלהם, Black Mountain מוכר יותר כהרכב רוק פסיכודלי, מה שלא מפריע ל-Amber Webber ו-Joshua Wells להקים פרוייקט צד בשם Lightning Dust. במסגרת הפרוייקט הזה הם הוציאו כבר מספר שירים, כאשר האלבום הבא שלהם, Fantasy, יהיה נטישה כמעט מלאה של הפסיכודליה לטובת אינדי דרים-פופ המבוסס על קלידים מינימליסטיים. בעיניי Diamond מצא חן...

אחד האלבומים הכי מצופים באפריל. יצא לפני פחות משבוע, הרי זה Overgrown של James Blake, היוצר האלקטרוני מבריטניה, שהימם את מבקרי המוזיקה עם אלבום הבכורה המעולה שלו James Blake שיצא לפני כשנתיים. אני מניח שיידרשו עוד מספר האזנות כדיל העריך כראוי את האלבום החדש. מה שבטוח שהוא צופן בתוכו מספר לא מבוטל של פנינים. אני התאהבתי ב-To The Last היפהפה.

זמר מתחת לרדאר. ישנם זמרים שחולפים מתחת לרדאר ולא תמיד זוכים להכרה השלמה לה הם זכאים. אני חושב ש-Denison Witmer הוא אחד מהאמנים החבויים, שמחכים לקבל הכרה משמעותית יותר. מעבר לעובדה שהוא הוציא כבר מספר לא קטן של אלבומים, הוא מתמחה בעיקר ביצירת גרסאות כיסוי יפהפיות לשירים של אחרים. אני היכרתי אותו בזכות גירסת הכיסוי המדהימה שלו ל-Suzanne של Leonard Cohen וכעת, לרגל הולדת בנו, הוא מחדש את השיר Asa שבמקור היה של Bry Webb, עוד זמר פחות מוערך מסצינת האינדי האמריקאית. הביצוע של Denison Witmer יפה במידה לא פחותה מהמקור ומביא את כל האלמנטים המוכרים מאלבומיו המקוריים. אז הנה הבמה הקטנה שאני יכול להעניק לו.
בדוק את הלב שלי. כנראה זשה משהו שהיו צריכים לעשות לגבי הרכב האינדי-פופ הסקוטי, The Pastels, שלא הוציאו אלבום מאז 1997, אך מעולם לא הודיעו על התפרקות רשמית. כעת הם חוזרים עם שיר חדש בשם Check My Heart מתוך אלבום שעתיד לצאת לקראת סוף מאי וייקרא Slow Summits. האווירה שנודפת מהשיר הזה מזכירה יותר את החופים של קליפורניה מאשר את האוויר הדחוס של גלאזגו, העיר בה הם התחילו לנגן בתחילת שנות ה-80 (!). לי הם נשמעים מאד רעננים גם עכשיו

לא נעלם החורף? ההתחממות האחרונה מבשרת ככל הנראה על סיומו של החורף, מה שבדרך כלל גורם לי לחפש כמה צלילים קרירים יותר. הפעם מצאתי שיר שהכותרת שלו, Wintertime, לא מבשרת על תוכנו. ה-Pajama People, הרכב ברוקלינאי רוקח לתוך קצת יותר משלוש דקות, שילוב של דאנס ואינדי פופ מהזן המשובח, שגורם לך להזיז את הרגליים. אם Cool Intentions, האלבום שהם עתידים להוציא בסוף החודש ימשיך באותו קו, נוכל ליהנות מעוד כמה טיפות מרעננות של מוזיקה משובחת מבירת האינדי המתחדשת של ארצות הברית

פגז מהעבר 2: רדיו אירופה החופשית. ב-12 לאפריל, 1983, הוציא הרכב אלמוני מ-Athens, Georgia את אלבום הבכורה שלהם. מעטים האמינו שההרכב הזה יהפוך תוך עשור לאחד ההרכבים המשפיעים בארצות הברית, עם מספר לא מבוטל של להיטי ענק. לפני 30 שנים, REM חלמו בקטן והוציאו את Murmur. השיר שפתח את האלבום (ואת הקריירה המפוארת שלאחר מכן) הוא Radio Free Europe שדיבר על חזון אוטופי בו אירופה חופשית מהמגבלות והגבולות ששכנו בה. ממרומי 2013, כאשר האיחוד האירופי שריר וקיים, השיר הזה הופך למעין דבר נבואה מוקדם, המבשר את אירופה המשוחררת והחופשייה, בדיוק כמו הרדיו שהם שרו עליו דאז... 

ממתקים לשבת: העונות מתחלפות, המוזיקה נשארת

פגז מהעבר 1: גם צבא של שבע אומות לא יעצור אותם. כך לפחות זה נראה כשהצמד המוכשר שהרכיב את The White Stripes, המתופפת Meg White והגיטריסט Jack White, הוציאו את הסינגל המוביל מתוך אלבומם הרביעי Elephant, שנקרא Seven Nation Army. אבל החגיגה נגמרה ב-2011, כשהצמד הזה הודיע על פנייה לדרכים שונות. מבט לאחור, 10 שנים כמעט לאחר ששוחרר Elephant, ב-1 לאפריל 2003, מראה שריף הגיטרה של ג'ק בשיר הזה בשילוב עם התיפוף של מג הפכו למקצב איקוני של תחילת המילניום. מה שהופך את השיר הזה למרענן רשמי כמעט תמידי הוא היכולת הבלתי מוסברת שלו להתיק את רגליי מהרצפה ולנענע את הראש בתנועות קצובות. כנראה שזה מה שעושה שיר לגדול במיוחד.

הנערה שהצליחה להימלט. ובכן, Dido הצליחה להימלט למשך כמעט חמש שנים מאורותיהם הבוהקים של עולם השעשועים וצמצמי מצלמות הפאפראצ'י. היא התחתנה ואפילו הספיקה ללדת והנה היא חוזרת עם אלבום רביעי ששמו Girl Who Got Away שמביא בדיוק את הסחורה שמעריציה ציפו לה: בלדות שקטות, שירי אהבה מתקתקים-מרירים המעוטרים בקולה המלאכי של Dido. לא מדובר באלבום פורץ דרך, אבל יש בו כמה שירים שנעים לאוזניים לשמוע. אחד מהם הוא דווקא ביצוע אקוסטי שלא נכנס לאלבום של שיר הנושא, בו היא מפגינה את יכולותיה הקוליות בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.

 

ציד מכשפות. צמד בריטי בשם Witch Hunt מבטיח לייר משהו שנע בין דרים פופ לרוק רך. לקראת צאת האלבום הראשון שלהם בסוף אפריל, הם מוציאים את הסינגל Crawl שיהווה שיר הנושא של האלבום. דבר אחד די בטוח כבר מהשמיעה ראשונה של הסינגל הזה: הקול של Louisa Osborne מכשף והשילוב בינה לבין Chris Mulligan יכול להוליד בעתיד עוד כמה דברים מעניינים. אחלה שיר

טיול בין אגמים קנדיים. אחד מהרכבי האינדי-פרוגרסיב הטובים שמסתובבים בקנדה בשנים האחרונות הם ה-Besnard Lakes, רביעייה שהתחילה בבעל ואישה שצירפו אליהם עוד שני חברים מאיזור מונטריאול. עד כה הם הוציאו שלושה אלבומים די מוצלחים, כשהרביעי שיצא זה עתה, Until In Excess, Imperceptible UFO, ממשיך באותו קו של פרוגרסיב עם אלמנטים של אינדי. השיר The Specter מייצג את הקו שמוביל האלבום הזה ונראה שיש לחבר'ה האלה מה לתת...

 

הכוח הימי מבריטניה. הרכב האינדי האנגלי מברייטון, British Sea Power, חזרו השבוע עם אלבום שישי בשם Machineries Of Joy. הבשורה הטובה היא שהאלבום הזה מעלים במידה רבה את Valhalla Dancehall החלש מ-2011 ושוב אפשר לשמוע את הקול של Scott Wilkinson מפציע בבהירות ולא עטוי בהפקת יתר. שיר הנושא מהאלבום הוא מהווה מפתן חביב לאלבום המעניין הזה, אז כדאי להתחיל ממנו...

יש עדיין טריפ הופ בעולם. מסתבר שיש עדיין אנשים שמנסים לעשות טריפ-הופ איכותי גם במילניום הנוכחי. אחד ההרכבים האלה נקרא The Blue Square ששיחררו בשבוע האחרון סינגל בשם Psyche Trip שנשמע בדיוק כמו שהוא נקרא. שיר עם מקצב שמאד דומה לקטעים האפלים של Tricky ו-Massive Attack עם נגיעות ג'ז שמלטפות את המקטע לקראת סופו. שיר נהדר להירדם איתו.

זמזום האהבה. מסתבר שיש זמרת בשם Anika שעומדת להוציא EP שכולו מוקדש לגרסאות כיסוי של אמנים אחרים. למרות שהגרסא המקורית של Love Buzz שנוצר על ידי Shocking Blue נשמעת אפלה כבר במקור, Anika מטעינה אותו בבאס דומיננטי לא מהעולם הזה, שהופך אותו לשיר שהלילה היה מתחבא ממנו...

קרוסלה מרקידה. ההרכב Carousel, צמד של יוצרים שנפגשו בברקלי והמשיכו משם לברוקלין היא די פשוטה -לגרום לאנשים לרקוד. הסינגל החדש שהם הוציאו השבוע, Another Day, משרת היטב את המטרה הזו. מדובר בשיר סינת'-פופ מהודק עם ניחוחות חזקים של אייטיז. כרגע אין עדיין אלבום שמחכה באופק, אבל אם זה יקרה, הרי זה משובח

 

פגז מהעבר 2: לפני 20 שנה, ב-5 לאפריל 1993, הוציא David Bowie את אלבומו ה-18 שנקרא Black Tie, White Noise. האלבום הזה היה הראשון שלו בניינטיז, אליו הוא הגיע אחרי שהוא הספיק לחזור מסיבוב ההופעות Sound And Vision ולהינשא לדוגמנית אימאן. האלבום לא נחשב לאחת מפסגות היצירה של בואי, אבל הסינגל הראשון שיצא ממנו Jump, They Say זכה להקרנות רבות ב-MTV, משתי סיבות עיקריות. הראשונה שמדובר בדיוויד בואי כך שלא משנה מה הוא ישיר, ישמיעו אותו ושתיים, זה הקליפ האסתטי והמסוגנן עם הלוק העתידני שליווה אותו. אז קצת כדי לרענן את הזכרון, שווה לדלג מעט אחורה.

אוהבים את ברלין. ת'אמת שקשה לא להתאהב בעיר הזאת. יש בה הכל, החל ממבנים היסטוריים יפהפיים, פארקים עירוניים ירקרקים ועד חיי לילה מהמהנים שיש ביבשת השינה. כנראה שזה מה שמשך אותי להקשיב לשיר Berlin Lovers של Still Corners. נשארתי שם בגלל הקליפ שמתאר סיפור אהבה של צעירים החולקים יחד את אהבתם להחלקה על הקרח וגם בגלל הקול של הזמרת Tessa Murray. האלבום שלהם אמור לצאת בתחילת מאי וייקרא Strange Pleasures, לי דווקא ההנאה מהחלקה על הקרח לא נראתה כל כך מוזרה....

עוד שירי זאבים. זאבים ממשיכים להיות נושא אהוב על מחברי שירים, בעיקר מהצד הפולקי של הסקאלה המוזיקלית. אני לא בטוח שהצמד מלידס שנקרא Fossil Collective קרוב יותר לשוגייז או לפולק, אבל הסינגל החדש שהם הוציאו השבוע, Wolves, הוא הסנונית השנייה לקראת אלבום הבכורה שלהם שייצא במהלך אפריל וייקרא, Tell Where I Lie ואז נוכל לדעת אם יש בקנקן משהו מעבר לטיזר הנחמד הזה.

 

ריהאנה השבדית? ובכן, לא ממש. Tove Lo היא אמנית שבדית משטוקהולם שהוציאה השבוע את הסינגל Habits. מלבד הדימיון העז לאמנית סקנדינבית אחרת, Lykke Li, שאמורה לחזור השנה עם אלבום חדש ומסקרן, השיר מאד דומה ללהיטה האחרון של ריהאנה. אני מניח שלשיר הזה יש פוטנציאל לזרוק אותה למיינסטרים. אם זה לא יקרה, זה עדיין יהיה אחד משירי ההשתכרות וההתמסטלות היותר כיפיים ששמעתי לאחרונה.

ממשיכים לשוט באגמים גדולים. John Smith הוא אמן אירי שממשיך את המסורת Damien Rice הנפלא עם פולק אירי מלא נשמה וגיטרה אקוסטית. הדמיון לא נפסק רק בסגנון המוזיקלי, אלא גם בפרטנרית שליוותה את שניהם באלבומיהם וזמרת נפלאה בפני עצמה, Lisa Hannigan. החיבור בינה לבין סמית' מצויין באופן שלא כל כך מפליא, כך ש-Salty And Sweet הוא שיר יפהפה מתוך אלבומו החדש של סמית' שנקרא Great Lakes.

תן לי לחזור פנימה. זה לפחות מה שמבקשת Jenny Lewis, הסולנית האדמונית והמחוננת של Rilo Kiley, אחד מהרכבי האינדי הטובים יותר שהתפרקו ב-2011. השבוע התפלאתי לגלות שהם הוציאו אלבום חדש, אלא שדי מהר התברר לאכזבתי שמדובר באוסף של קטעים שלא שוחררו בעבר. מצד אחד, די מבאס שהם לא חזרו לעבוד יחד, אבל מצד שני, מדובר בעוד כמה הזדמנויות לשמוע אותם שוב. Let Me Back In הוא רק אחד השירים היפהפיים שאפשר למצוא ב-Rkives. 

 

סולמות ונחשים. אחרי ששיתפה קצת פעולה עם Hot Chip, הזמרת Valentina שמבלה את זמנה בין איטליה לבריטניה, עומדת להוציא EP בשם Wolves במאי הקרוב (2013). השבוע היא שחררה שיר שנקרא Ladders, שנע בין Jessie Ware לבין Bat For Lashes. אם זה סגנון המוזיקה שאתם אוהבים, שווה לתת לה האזנה. אם לאו, אפשר לנסות, מקסימום תמיד אפשר לגלול למטה.

שובו של הארגנטינאי משבדיה. אחד אמני האינדי-פולק שאני מעריך כיום מסקנדינביה הוא Jose Gonzalez שקנה את עולמי עם חידוש מהמם ל-Teardrop האלמותי של Massive Attack. כעת הוא הולך להוציא יחד עם ההרכב שלו, Junip, את אלבומם השני שייקרא באופן פשוט למדי Junip. בניגוד לגישה האקוסטית של גונזלז בקריירת הסולו שלו, כאן הוא משלב יותר אלמנטים מוזיקליים יחד עם חבריו האחרים לשלישייה. השיר שהם הוציאו השבוע לקדם את האלבום, Your Life, Your Call, נהנה הן מקליפ משובח והן ממילים ולחן מדוייקים, שמבליטים את קולו הפולקי של הזמר השבדי-ארגנטינאי הזה. שווה להמתין לאלבום המלא.

פגז מהעבר 3: בחמישי באפריל 1994, לפני 19 שנים ישב בחור צעיר בן 27 ב-Lake Washington וכתב מכתב לחברו הדימיוני מימי הילדות בשם בודה ובו הצהיר כי אבדה לו חדוות היצירה כבר שנים רבות. הוא חתם את המכתב בפניה אישית יותר. "קורטני, המשיכי הלאה. עבור פרנסס, למען חייה, שיהיו הרבה יותר טובים בלעדיי, אני אוהב אותך..." אחרי שלושה ימים הגיע חשמלאי להתקין מערכת אזעקה ומצא את גופתו של קורט קוביין. האדם ששר כל כך הרבה על בדידות, ניכור וזעם נעורים ביטא את הסבל של דור ה-X על הבמה. אולי בגלל זה, Seasons In The Sun, תמיד נשמע לי כמו שיר פרידה אולטימטיבי של קוביין, בו הוא מחליף את מקומו עם דייב גרוהל על התופים (ודייב מחליף את קריסט נובוסליק על הבס, כשהאחרון ממשיך לגיטרה של קוביין...). חילופי העונות, כמו גם חילופי התפקידים בין חברי ההרכב, תמיד הקסים אותי, רק חבל שהבחור הנפלא הזה כבר לא איתנו יותר מדי זמן.

ממתקים לשבת: רודפים אחרי דרקונים בדרך לשקיעה...

פגז מהעבר 1: כל כך צעירים. שיר הפתיחה השבוע מגיע מאחד האלבומים החשובים של שנות ה-90 בבריטניה. בארה"ב החלו לקום להקות שמרדו בצליל הנקי של הרוק והרחיבו את גבולות הביטוי בהתחייחסם לתחושות הניכור והאכזבה של בני דור ה-X מהמציאות אליה צמחו. זרם זה הלך והתעבה לכדי זרם הגראנג' שהבטיח מהפיכה שהכזיבה (יש שמסמנים את סופו היצירתי של עידן הגראנג' במותו של Kurt Kobain, סולן Nirvana). בריטניה לא הצליחה להצמיח תשובה מיידית ולתוך הואקום הזה נכנסה הגרסא הבריטית של המהפיכה שנקראה Brit-Pop, שילוב סגנונות בין רוק עוקצני למלודיות פופ, מלוות בעיקר במבטא בריטי כבד. Suede היו הנסיכים היפים של הזרם הבריטי, שהובילו אתו לכיוונים אפלים במיוחד, תחילה ב-Suede שחגג השבוע יום הולדת 20 ב-29 במרץ ולאחר מכן, ב-Dog Man Star שייקח עוד זמן עד שיבינו עד כמה גדול הוא היה... השיר שפותח את האלבום ממשיך לרגש אותי גם היום. הגיטרה הזועמת של Bernard Butler והקול המזוכך של Brett Anderson יצרו את אחד מהימנוני הבריט-פופ הראשונים. השיר מדבר על נעורים שנקטעים בטרם עת, ללא מתן ביטוי מדוייק למקרים עליהם הם מדברים אלא באופן מופשט, מה שהופך את השיר הזה למנת מלנכוליה עם פרשנות פתוחה שעד היום מתקשים לשים עליה את האצבע...

קצת Sigur Ros. החבר'ה שהעלו את איסלנד למפה (אחרי ביורק, כמובן) חוזרים עם סינגל ראשון מתוך אלבום שעתיד לצאת במהלך השנה הקרובה. האלבום הזה מבטיח להיות מעט רועש מקודמיו וזה די ניכר ב-Brennisteinn, אבל יש בזה אלמנט מהפנט בדיוק כמו האלבומים הקודמים שלהם. תמיד הפליאה אותי העובדה שאנשים מתאהבים בשירים למרות שהם לא מבינים את מילותיו, Sigur Ros ממשיכים להוכיח שזה אפשרי.

מה יוצא כצרפתי ונורווגית נפגשים בסרט הוליוודי? ובכן, כנראה שדברים נפלאים. בדרך כלל אני לא נוטה להזכיר שני שירים במרווח זמן די קצר מאותו פרוייקט, אבל במקרה הזה קשה להתעלם משיתופי הפעולה שיצר Anthony Gonzalez, הלא הוא M83 הצרפתי עבור פסקול הסרט העתידני של טום קרוז שנקרא Oblivion. הפעם הוא משתף פעולה עם המלאכית הנורווגית Susanne Sundfor כדי לייצר את שיר הנושא של הסרט. ואיזה שילוב נהדר זה, ממש עושה חשק להקשיב לפסקול ואפיל ולראות את הסרט...

המחמם פורץ קדימה. לפני הופעות חיות בדרך כלל יש את החבר'ה שמחממים את הקהל לפני הופעת האמן המרכזי. לטעמי, יש כאלה שמצליחים בזה יותר ויש כאלה שפשוט מקררים את הקהל... השם Pat Grossi לא אומר יותר מדי למי ששומע אותו. גם שם הבמה שלו Active Child, שמייצר מוזיקה אלקטרונית עם נגיעות של ניו וייב ודרים פופ עדיין לא פרץ לתודעת ההמונים. מה שכן, הבחור הצטרף לסיבוב ההופעות של M83 ב-2011 ואם השיר שהוא משחרר עכשיו, Evening Ceremony, מתוך פסקול של הסרט The Host הרי שיש למה לצפות בהמשך לקראת האלבום השני שלו

המטיף מבריסטול חוזר. סצינת הטריפ הופ של בריסטול תמיד הייתה קצת אפלולית, אבל מי שניצח על הצד האפל היה ללא ספק Tricky, שהוציא כמה אלבומים מצויינים בשנות ה-90 והמשיך לעבוד גם אל תוך המילניום החדש, בצורה שקצת עידנה את המוזיקה המקורית שלו. הסינגל Does It בו הוא משתף פעולה עם Francesca Belmonte אמור להופיע כחלק מאלבום שייצא בתחילת מאי. טריקי הצהיר הפעם שהוא יעמוד מאחורי כל סינגל של האלבום ולא ממש אכפת לו מה אנשים אחרים יאמרו או אם יאהבו את האלבום כיוון שהוא חוזר לשורשים. אם זו החזרה לשורשים שלו, אז הולך להיות אלבום ממש ממש מסקרן....

 

לאבד את עצמך (ולמצוא מחדש..) גם ה-Black Rebel Motorcycle Club, ההרכב עם אחד השמות המדליקים בשכונה שנטלו על עצמם את שמה של הכנופייה של מרלון ברנדו מתוך הסרט The Wild One מ-1953 (השם של הכנופייה האחרת, The Beetles, כבר נתפס על ידי כמה ברנשים בריטים צעירים לפני מעל 50 שנה...), הוציאו אלבום חדש. Specter At The Feast, אלבומם השביעי בקריירה נוצר מתוך הכאב על מותו של אביו של הבסיסט Robert Levon Been, ששימש גם כאיש הסאונד של הלהקה ובעברו הוביל להקה בשם The Call. השיר שמסיים את האלבום, Lose Yourself, הוא אחד הקטעים היפים ששמעתי השבוע.

כל כובד המשקל. אחד האמנים המוערכים יותר בסצינת האינדי האמריקאית בשנים האחרונות הוא Ty Segall שהוציא כבר כמה אלבומים לאורך הדרך. עכשיו הגיע תורו של נגן הבס שלו, Mikal Cronin, לשחרר רצועות עצמאיות ולא דרך אחד מהרכבי הלוויין האחרים שבהם היה שותף עד כה (ויש הרבה כאלה...) ואכן, בתחילת מאי הוא עתיד להוציא את אלבומו, MCII, שצפוי לכלול אלמנטים של פולק, אינדי ורוק, שבאים לידי ביטוי יפה בסינגל הראשון, Weight.

 

ביי ביי דנבר. אחת המחוות המוזיקליות היפות שעומדות לצאת מוקדשת ל-John Denver, שיקבל כבוד מכמה אמנים מובילים, חלקם מסצינת האינדי. האלבום ייקרא The Music Is You: A Tribute To John Denver שייצא בקרוב ויכיל ביצועים של Khatleen Edwards, My Morning Jacket, Lucinda Williams ועוד רבים וטובים. אחד הביצועים המעניינים מהאלבום הזה משלב את J Mascis מ-Dinosaur Jr ו-Sharon Van-Etten שהופכים את Prisoners לשיר רוק כסחני במיוחד

קפיצה קטנה לשנות ה-50. מזל שיש עדיין את יום התקליט, שבו אמנים מוציאים סינגלים במיוחד עבור יום שמקדש דווקא אמצעי טכנולוגי שהולך ונעלם בעידן של MP3 ו-Streaming. אחד הביצועים היפים שיצאו בינתיים הוא גרסת כיסוי של Dark Dark Dark, הרכב אינדי-פולק-פופ ממיניאפוליס שחידשו שיר של עצמם רק בגרסא הרבה יותר וינטאג'ית. What I Needed הוא סיבה מספיק טובה להמשיך את היצירתיות המבורכת של היום הזה (הסינגל ייצא ב-20 לאפריל)

גם הסטרוקס הוציאו אלבום השבוע. ומהאזנות ראשונות אליו, לא מדובר במשהו פורץ דרך או יוצא מן הכלל. ניכר שהחבר'ה האלה סובלים מתסמונת האלבום הראשון, Is This It, שיצר סביבם הייפ וציפייה גבוהים. התוצאות לא מיהרו להגיע ואמנם האלבום הה הוא כנראה הטוב ביותר שלהם מאז אלבום הבכורה, אבל עדיין עושה רושם שהם די מיצו את עצמם... מתוך האלבום הזה, למעט סינגל הבכורה All The Time, שהוא יוצא דופן באיכוו ביחס לאלבום וכבר הזכרתי אותו בעבר, השיר Welcome To Japan מהווה רצועה נוספת שאפשר להקשיב לה

 

מחץ הדלתא? הכנתי טוב-טוב את האוזניים ופיניתי זמן להאזין בשקט לאלבום החדש של Depeche Mode שיצא בשבוע האחרון. אני עוקב אחריהם כבר כמעט שני עשורים ודי מעריך את מה שהם עשו עד תחילת המילניום הנוכחי ולכן, ההבטחה ש-Delta Machine יהווה עוד קפיצת מדרגה ביצירה שלהם טיפחה בי ציפיות גדולות. שלא תבינו לא נכון, האלבום החדש שלהם הוא לא אלבום רע בכלל, יש בו מלודיות נפלאות ושירים שמשלבים היטב בין Dave Gahan ל-Martin Gore, אבל הוא לא מדגדג את אוויר הפסגות שהם שאפו במילניום הקודם. יש באלבום הרבה רפרנסים לעבר, מהם אהבתי במיוחד את My Little Universe, שהוא מעין מבט לאחור של המלך שיושב על הכיסא בקליפ הנפלא של Enjoy The Silence....

 

אליזבת' הקטנה. ללא האינטרנט כנראה שלא הייתי מגיע להרכב הניו זילנדי הזה, שגר בברלין ונקרא Charity Children. מדובר בהרכב של שני זוג אוהבים Chloe Lewer ו-Elliott McKee שהתחילו את דרכם הפינות רחוב פנויות ברחבי ברלין ומשם המשיכו למרחבים סגורים וחמים יותר (לדבריהם...). המוזיקה שהם מייצרים היא פולק שקצת נדיר לשמוע ממרכז היבשת הישנה, בעיקר בגרמניה, אבל השיר שהם שחררו לראשונה ליוטיוב לפני כחודש בשם Elizabeth מלווה בקליפ יפהפה שמזכיר לי את Jeremy המופתי של Pearl Jam (אבל כאן נגמר הדמיון...)

 

קצת חלומות מבלגיה. מסתבר שגם בבלגיה ישנה מגמה של דרים-פופ שמתחילה לצמוח והפעם יצא לי לשמוע את Float Fall, צמד המורכב מ-Rozanne Descheemaeker ו-Ruben Lefever, שהוציאו סינגל בכורה יפהפה שנקרא Someday. שיר נפלא להתחיל איתו איזשהו יום, בעיקר אם יש שמש בחוץ...

 

קח אותי לים. אמנם מזג האוויר בארה"ב ממשיך להיות מושלג גם בשבוע הנוכחי, אבל זה לא מפריע להרכב הברוקלינאי Salt Cathedral לבקש מהמאזינים לקחת אותם לים בשיר Take Me To The Sea. החמישייה הזו מבטיחה להוציא אלבום עד סוף השנה, בינתיים הם משאירים שיר ראשון מעורר תיאבון לשמש וים

 

ואם כבר ים, אז מה עם גלים? ובכן, יש גם גל שחוזר עם אלבום חדש. אמנם לא מדובר ב-"גל חדש", אלא באינדי אמריקאי שהתחיל דווקא מפיטורים מעבודה של סולן ההרכב, Zach Shcwartz בתחילת המילניום. מאז הוציא הצמד הזה 4 אלבומים, כשהחמישי ייקרא Nightingale Floors וייצא בהמשך השנה. מתוכו הם משחררים את College שלא מצביע על פריצת דרך חדשנית, אבל מלטף את האוזניים בניגוד לגלי הפרא של האוקיינוס, כשם ההרכב Rogue Wave.

פגז מהעבר 2: אלה החיים האמיתיים שלך. כאמצע שנות ה-90, Pulp היו הצלע הרביעית, "האינטיליגנטית", של סצינת הבריט-פופ לצד Suede, Blur ו-Oasis. הם שרו על פערי המעמדות המתהווים בבריטניה שלאחר עידן מרגרט תאצ'ר  (Common People) ועל החלומות הבורגניים הקטנים והתגשמותם (Disco 2000) ועשו את בסגנונם העוקצני-קופצני. האלבום הבא, This Is Hardcore שחוגג ב-30 במרץ את יום הולדתו ה-15 (יצא ב-1998), המשיך עם אותה שירה מתוחכמת, אך עם צלילים אפלים יותר. אם חוזרים לתחילת הרשימה, זה האלבום הכי סווידי שהוציאו Pulp ובו הם טיפלו בבעיות של הבורגנות האנגלית המתפתחת: השאיפה להגשמה עצמית ועשיית ממון שגורמת לאנשים לשכוח שהם יזדקנו יום אחד (Help The Aged), מחשבות על שינוי חברתי (The Day After The Revolution) ועל חלוקת התפקידים המסורתית (Dishes). מעל כולם בלט שיר הנושא של האלבום This Is Hardcore. יש הטוענים שהשיר מעוטר בהפניות פורנוגרפיות שתכליתן להראות את הסיאוב והניצול מאחורי התעשייה הזו ומצד שני, יש אנשים שהרחיבו את הפרשנות לעבר התעשייה הקולנועית שמחפצנת את גוף האדם, מבקשת להעמיד אותו בתצורות מסויימות ומקדשות את הטכניקה על המהות. שיר נפלא שמעורר מחשבות גם אחרי 15 שנים....

ממתקים לשבת: פולק להמונים

שיר פתיחה: ישנם שירים שאנחנו מתקשים להעריך בזמן אמת. אנחנו שומעים אותם, הם חולפים לנו בין האוזניים וממשיכים הלאה למדף הדיסקים או לספריית המוזיקה קבצי ה-Mp3, עם סיכוי סביר להישאר שם עזובים עד לניקיון הפסח הבא. אבל ישנם כמה שירים ברי מזל שפוגשים אותך שוב בנקודת זמן אחרת בחייך ואז הם הופכים להיות חלק בלתי נפרד מהלקסיקון המוזיקלי שלך. זה מה שקרה לי עם Where Is My Mind של ה-Pixies, שיהופיע באלבום הבכורה המלא הראשון שלהם, Surfer Rosa, שיצא לפני 25 שנים ב-21 למרץ 1988. עד לשנת 2000, הוא נשמע לי שיר רגיל לחלוטין והיה בדרך להיות עוד שיר נטוש. אבל ברגע ששמעתי אותו על רקע מגדלי קו הרקיע של ניו יורק, הצונחים לנגד עיניו של אדוארד נורטון, שזה עתה הצליח להיפטר מתאומו הסכיזופרני, טיילור דרדן (בראד פיט) בסרט מועדון קרב, זה היכה בי (בערך כמו שזה חבט בנורטון לאורך כל הסרט...). אנחנו חיים בעידן סכיזופרני, בו המציאות הקפיטליסטית כופה עלינו להתפצל בין כמה זהויות (זה הרעיון שקידמו שני פילוסופים צרפתיים בשם דלז וגוטארי בספרם "קפיטליזם וסכיזופרניה"), עד לטשטוש כמעט מוחלט של המציאות, החלומות והגשמתם.  

סיפורי המלאכית. אם אלוהים היה בוחר לרדת עלי אדמות, כנראה שמי שהייתה מלווה אותו בנגינה בדרכו מהשמיים ארצה, הייתה Joanna Newsom הנפלאה עם הנבל הענוג והלוק המלאכי שלה. אם הייתם אומרים לי לפני כמה שנים טובות שאתפעל עד עמקי נשמתי מנגנית נבל, הייתי שולח אתכם די מהר לשמוע את השיר באייטם שלמעלה. אבל החיים הם תהליך דינמי, ולמזלי הרב התוודעתי לזמרת המוכשרת הזו, שבנגינה על נבל מצליחה לעלות פי אלפי מונים על להקות של כמה אנשים. The North Star Grassman And The Ravens היא מעשייה יפהפיה שהשרה לראשונה על ידי Sandy Denny, זמרת פולק בריטית שרבים מחשיבים אותה למקבילה הנשית של Nick Drake, הן מבחינת המוזיקה שזכתה להכרה רק לאחר מותם והן מבחינת סופם הטרגי. Joanna Newsom מחזירה את השיר הזה לתודעה וזורה עליו את קסמיה המיוחדים, מה שמקשה להיפרד מהשיר ומהקליפ היפהפה שמלווה אותו

לילי ומדליין. לא מדובר בשם של שתי שכנות שגרות בבניין ממול, אלא בצמד זמרות נפלא שהוציאו EP בכורה יפהפה הנושא את השם, The Weight Of The Globe בסוף ינואר 2013. ביקום מקביל, שיר כמו Back To The River היה מככב בראש המצעדים, אבל היי, בשביל מה יקומים מקבילים קיימים אם לא בשביל ההחמצות היפהפיות הללו.

לא פראיירים. די במקרה נתקלתי ב-Fryars, שזה למעשה שם הבמה של בחור בשם Benjamin Garrett שהוציא בינואר האחרון EP שנקרא In My Arms, שמאד מזכיר לי את מה ש-James Blake עושה בצורה מצויינת. השיר השני שהוא הוציא מהמיני אלבום הזה נקרא On Your Own, נשמע מהודק היטב וניכר שהבחור הזה עשה דרך ארוכה מאז שהישוו אותו ל-Mika בתחילת דרכו....

דן ומשמר חוף. Dan Michaelson הוא בחור אנגלי חביב מנורת'המפטון, שבימים כתיקונם מתפקד כחלק מהרכב הרוק אלטרנטיבי, Absentee. בימים אחרים יש לו פרוייקט צד שנקרא Dan Michaelson And The Coastguards שיוציאו יחדיו ב-25 למרץ את אלבומם הרביעי שייקרא Blindspot מתוכו הם שחררו את הסינגל (והקליפ) היפה שנקרא Sheets. יש דימיון רב בין הקול שלו לבין הקול של Chris Martin מ-Coldplay, שזה לא דבר רע בעיקרו, אלא אם כן הוא יבחר להתמסחר כמו האחרון.

 

פצצה מהעבר 2: ב-1993 ניכר כי העולם המוזיקלי מתחיל לברוח מהסינת'-פופ שאפיין את המוזיקה של Depeche Mode. בארה"ב החלה לפרוח סצינת הגראנג' והרוק הכבד (יותר קרוב למטאל רך...) דוגמת Guns And Roses הגיעו לשיא תפארתם ומילאו אצטדיוני ענק. Songs Of Faith And Devotion נוצר מתוך המצוקה של חלק מחברי הלהקה (למשל, מאבקו של הסולן Dave Gahan בהתמכרות לסמים), מה שהוליד את אלבומם האפל ביותר עד כה. שירים של אמונה ומסירות הוא אלבום רוחני, שמורכב משלל תפילות והפניות למקורות תנכיים (דוגמת יהודה איש קריות בשיר Judas), עם נגיעות גותיות ברורות. לטעמי, מדובר באלבום המרתק ביותר שהלהקה הוציאה עד כה, מתוכו אהבתי את מרבית הפלייליסט. Walking In My Shoes הוא שיר רפלקסיבי, שבו Dave Gahan מבקש מכל מי ששומע, לפני שהוא נכנס לעמדת שיפוט, לנסות לנעול את נעליו של האחר. שיר שבהחלט אפשר לקחת לכל החיים

הלוואי ויכולתי לומר לך  זה הסינגל נוסף של Chloe Howl, מתוך ה-EP שלה שנקרא Rumors. הצעירה הבריטית הזו (בת 17) מנסה בכל כוחה להיות משהו בסגנון Florence Welsh המדהימה מ-Florence And The Machine, כך שניכר כי כדאי לה לגלות את עוצמותיה האישיות ולא לנסות להידמות למישהי אחרת. הסינגל החדש שלה I Wish I Could Tell You הוא שיר לא בכלל, אבל החולצה שהיא לובשת בקליפ היא אחת המזעזעות שראיתי...

פינות חשוכות. ההרכב האמריקאי Sonny & The Sunsets עתיד להוציא את אלבום הבכורה שלו Antenna To The Afterworld, בסביבות יוני 2013. ההרכב מובל על ידי Sonny Smith ומוציא תחת ידיו מוזיקת Garage עם אלמנטים של Lo-Fi, מה שהופך את זה לעדכני ולמיושן בה בעת. Dark Corners מדגים זאת בצורה יפה מאד.

יום אחד אני אשוט מכאן. אחרי כמעט 10 שנים, חברי הזמש מלונדון, הידועים יותר כ-Suede הוציאו את אלבומם השישי השבוע. Bloodsports הוא אלבום מעולה שלוקח אותם אחורה לתקופה שבין Dog Man Star לבין Coming Up ומשכיח את שני האלבומים האחרונים שדי חירבו את שמם. ברט אנדרסון ממשיך לשיר עם קולו הנפלא, אבל בשיר Sometimes I  Feel I'll Float Away הגיטרה של Richard Oaks נשמעת הדבר הכי קרוב לגיטרות המהפנטות של Bernard Butler, הגיטריסט המייסד שנפרד מההרכב אחרי שני אלבומים. מדהים שיש עדיין מקום לבריטפופ גם במילניום הזה ו-Suede עושים את זה בצורה מכובדת.

תלתלי זהב מסנט לואיס. אני לא ממש יודע מה זה Woozy Pop, אבל אם זה מה שעושים ה-Golden Curls, צמד מוזיקאים מסנט לואיס, מיזורי, הרי זה משובח. Imaginary Love נשען הבסיס שכונן את ההרכב, שהתחיל במדומיין שהפך למציאות. שני החבר'ה האלה, Sarah Downen ו-Noah Blackwell החליפו מיילים באינטרנט עם חומרים ורעיונות עד שנפגשו והגשימו את חלומם המוזיקלי יחדיו, יצירת מוזיקת דרים-פופ עם כל מיני ווזי למיניהם... בקיצור, זה נשמע ממש מעניין ומופיע כחלק מה-EP שלהם שנקרא Warm Fiction.

בלדות ילדים. אחרי ש-Nick Cave סיפק לנו את Murder Ballads, הגיע הזמן שמישהו ייקח את הרעיון למקום דומה. Anais Mitchel ו-Jefferson Hamer הכינו פרוייקט יפהפה על בלדות ילדים שנקרא באופן מפתיע Child Ballads. האלבום הוא פולקי ברובו ומבוסס על מנגינות גיטרות אקוסטיות מתוכו התאהבתי ב-Tam Lin, שהוא מעט ארוך אבל נשמע נהדר

 

פצצה מהעבר 3: לפני 25 שנה, במרץ 1988, שחרר הרכב הרוק האלטרנטיבי הסקוטי, The Vaselines, את ה-EP השני שלו שנקרא Dying For It. החבר'ה האלה זכו להצלחה בעיקר בחוגים מצומצמים של מעריצי אינדי אדוקים ולא פרצו לדעת הקהל הרחבה. בתוך המיני אלבום הזה התחבא השיר Jesus Wants Me For  A Sunbeam שהוא למעשה פרודיה על שיר ילדים נוצרי I'll Be A Sunbeam. השיר הזה כנראה היה נשאר אהוב על ידי מעט מעריצים, אילמלא החליט קורט קוביין, סולן Nirvana המנוח, להחיות אותו בהופעת ה-MTV Unplugged הידועה שלהם בניו-יורק. משם ניסיתי להתחקות אחר המקור וגיליתי ביצוע לא פחות טוב, שיצא לפני רבע מאה כבר....

שיר פרידה: אני שונא פרידות, בעיקר כשהן מגיעות לפני הזמן שהן באמת צריכות להתרחש בו. Jason Molina נפטר השבוע בגיל 39 לאחר היסטוריה ארוכה של התמכרות לאלכוהול, שאילצה אותו לפרוש מעשייה מוזיקלית לפני כשלוש שנים ולעבור לחווה במערב וירג'יניה לנסות ולשקם את מה שנותר מחייו. הוא לא הצליח לשרוד את הניסיון הזה אבל השאיר אחריו מורשת יפהפיה מימיו כ-Songs: Ohia ולאחר מכן ב-Magnolia Electric Co. אני זוכר שזמן קצר אחרי ששמעתי את אלבומו האחרון עם המגנוליות, Josephine, סיפרתי עליו לחבר מהעבודה שישב לידי ואמרתי לו שכזאת מוזיקה עם נשמה עמוקה הוא כנרא לא שמע מימיו. אותו בחור לא השתכנע בקלות, אז בחרתי לשים לו דווקא את The Handing Down, שלא מאופיין בקו הרך יותר של האלבום. אותו עמית די התלהב מהשיר והוא נשאר לי ב-iPod לאורך תקופה ארוכה. השבוע כששמעתי את המילים של השיר הן קיבלו משמעות מצמררת לאור מותו. "כל ה'להתראות' וה-'אני אוהב אותך' שאמרתי לא בזמן, אבל שלי הוא הלב הדואב מבדידות והבחירות לא תמיד היו שלי". מניח שעוד כמה שנים הוא יהפוך למעין Nick Drake מודרני, אבל מי שרוצה להקדים את הטרנד מוזמן להתחיל עכשיו כבר.