Friday 15 June 2012

Fitter (X), Happier (?), More Productive (!) - OK Computer By Radiohead, 15 Years Retrospective


שלוש שנים לפני תחילת המילניום, בקיץ 1997 כשהמחשבות שלי נדדו לעבר השירות הצבאי, עברתי בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב וקניתי ב"סופר-זאוס" (כן, הייתה פעם חנות דיסקים מקוריים בתחנה המרכזית) את האלבום שקראתי עליו בעיתון היחיד כמעט שהגיע ליישוב דאז. זה היה עידן טרום-אינטרנטי, אולי עידן תמים יותר מבחינתי, כך שהמפגש הראשון עם האלבום OK Computer היה מפגש בתולי במידת מה באותה עת. כיוון שלא היה לי נגן תקליטורים נייד (כן, עדיין לא היה iPod אז...), נסעתי כל הדרך צפונה בציפייה לקרוע את העטיפה השקופה של הדיסק עם התמונה הקדמית המבורדקת. אמנם שמעתי לפני כן את Paranoid Android שהוקרן ללא הפסק על מסכי MTV ללא הרף (מדורת השבט המוזיקלית של סוף שנות ה-90), אבל לא ממש הבנתי מה קשור אלוהים שאוהב את הילדים שלו לקליפ כל כך מתוסבך ועגמומי
חוויית השמיעה הראשונה לא הותירה בי רושם עמוק מדי, הייתי צריך להאזין לו עוד מספר פעמים כדי להבין שמעבר למוזיקה מתרחשת כאן עלילה שבוערת מתחת להוויה היומיומית. מצאתי את עצמי מדלג פחות עם כפתור ה-Skip על הרצועות שהיו פחות מוכרות לי מהמסך הקטן, אם כי עדיין לא הצלחתי להבין את המשמעות של Fitter Happier ומה לעזאזל הוא קשור ללהקת רוק בריטית
קיץ 2012. עברו 15 שנה מאז, פאקינג 15 שנה זה המון זמן. התגייסתי, חתמתי קבע, השתחררתי, עזבתי את הצפון ועברתי למרכז, מצאתי עבודה, למדתי ולמדתי ולמדתי (ואני עדיין לומד....), התחתנתי, נולד לנו ילד מקסים, קנינו בית (ומשכנתי אותו לטובת הקנייה), הצבעתי בבחירות, התאכזבתי, הצבעתי שוב, התאכזבתי, קיבלתי אוטו צמוד מהעבודה וטלפון נייד, החיים נצבעו בצבע הנכון כפי שהחלום האמריקאי בגרסתו הישראלית מלמד אותנו. התחלתי להגיד הרבה יותר OK כדי לחסוך במילים מיותרות (ואם ממש התעקשו שאדבר אז סימסתי) ולהשתמש יותר ב-Computer, שבינתיים התרחב ל-Smartphone, ל-Tablet ולעזרים טכנולוגיים אחרים שהרחיבו את חיי הדיגיטליים לגבולות שלא דמיינתי אותם קודם.
OK Computer היה שם מעט לפני כולם. מעין עמוד אש לפני המחנה שהציב בפנינו מראות עתידיים של החיים שלנו, כאנשים הנסמכים יותר ויותר על ביצועיות, מחשוב ותכנון. המראה הזאת קצת קשה לעיכול או להבנה בגיל העשרה, אבל במבט רטרוספקטיבי ובוגר יותר, אני שולח את היד הצידה ומחפש את הוויה שהתקיימה בעת שהאלבום יצא: שידת המכתבים ריקה כי הכול ב-Email ולא בדואר (וגם זמן ההמתנה הצטמצם פלאים), מערכת הדיסקים התמזגה למחשב והדיסקים הועברו לאחר כבוד למחסן כיוון שהשירים הומרו לפורמט mp3, אלבומי התמונות כבר לא מכילים תמונות מצהיבות ששיירי הצילום הלא מיומן נותרות על גביהן ומוחלפים בקבצי תמונות דיגיטליות מרוטשות המאוחסנות על המחשב (פעם התמונות היו מתבגרות יחד איתנו, היום הן בנות אלמוות), היומן השנתי (אשתי עדיין לא מוכנה לוותר עליו) הפך להיות Calender ממוחשב, הספרים עברו תהליך פידוף (כןף יש כבר פועל להמרה ל-PDF) והתאחסנו במחשב, אני אפילו לא זוכר את מספר הטלפון של הוריי, הוא נמצא על זיכרון המכשיר הנייד. הבית התרוקן, הכל Open Space, רק חתיכות הלגו הקטנות של בני המפוזרות על השטיח בסלון מזכירים שיש עדיין ממשות (למרות שגם הוא מאמץ בהדרגה את Comfy, מחשב הפעוטות, לליבו).
ורדיוהד היו מהראשונים שאמרו זאת, הם חדרו ללב המיינסטרים דרך The Bends רק כדי להוציא אלבום עתידני שמבקר את תרבות הצריכה והמחשוב המתקדם של החברה. אז הלכתי השבוע למחסן ושלפתי את הדיסק כי קראתי בטור של עינב שיף ב-Walla ש-OK Computer כבר בן 15 שנה, אבל עכשיו הוא ההווה. הנה חמישה שירים מתוך האלבום המופלא הזה שגרמו לי לכבות את המחשב, לחשוב מעט עם המוח האורגני שלי (ואז להדליק את המחשב שוב כדי לכתוב על זה)
Airbag היא רצועה פותחת שנותנת אוריינטציה אחרת לגבי המאזין שביקש לשמוע עוד שיר מרגש כמו Street Spirit שסיים את The Bends. מתחילת הרצועה בה הגיטרה המלוכלכת של ג'וני גרינווד מרטשת את השקט, התיפוף המתכתי פיל סלווי מצטרף לקולו המפולטר של תום יורק, שמספר לנו על כרית האוויר שמצילה אותו בתוך מכונית גרמנית חדשה. יורק מדבר על העתיד, על מלחמת העולם הבאה, על עולם שבו מתוך הגלילה למעלה ולמטה אנו נולדים מחדש, חיים ומוות ביד העכבר
Paranoid Android מנסה להביא לנו פרספקטיבה פרנואידית של אדם החי תחת העומס הגובר של החיים האולטרה מודרניים בעיר. והמראה קצת מטריד (גם הלחן לא כל כך עוזר להירגע, בטח שלא הקליפ המצוין של מגנוס קרלסון): אין כבר שקט, אי אפשר לנוח, הכול בתנועה מתמדת, נייחות היא כבר לא אפשרות ריאלית. ואנחנו שוכחים שמות, מספרים, מנסים להזכיר לעצמנו שאנחנו לא חוצנים, אלא בסך הכל פאראנואידים יותר מפעם (והסדרה הבריטית Black Mirror רק מדגימה את זה, כמו גם השיר עם השם הזהה של The Arcade Fire). ויורק יורק לכל עבר: האמביציה גורמת לנו להיראות מכוערים, המותגים אופפים אותנו (אני בטוח ש-Gucci לא כל כך אהב את השיר הזה), אנחנו אחוזי פאניקה, אנחנו מקיאים לעיתים קרובות יותר (אולי כדי להיות רזים יותר...), כל הנטוורקינג של היאפים שגורם לנו לרצות לברוח מהמציאות וכאן השיר מציב שתי אלטרנטיבות מעניינות: הטבע והדת. מצד אחד, הוא מבקש שיירד עליו גשם, גשם כבד, שיזכיר לו שקיימים עדיין כוחות אחרים מעבר לאנושות שמזכירים לנו עד כמה אנחנו קטנים וברי חלוף ומצד שני, יש את הדת שיכולה תמיד לאסוף את השברים של המציאות המתרסקת ולהחיל עליהם הגיון תיאולוגי אליו ניתן להימלט מהמרוץ הבורגני. ואלוהים? הוא בהחלט אוהב את הילדים שלו....
Fitter Happier הוא השיר שהכי התרגשתי לשמוע מחדש. חוץ מהעובדה שאולי אני לא יותר רזה מבעבר (קצב חיים מהיר מוליד מזון מהיר), אני חושב שאני יכול לסמן V על רוב האמירות שמובאות שם. כניסוי אישי קצר, מומלץ לשבת ולסמן V  קטנטן ליד כל אחת מהאמירות ולבחון עד כמה היא מדויקת כלפינו. לגבי עצמי אני יכול להעיד שסימנתי V ליד האמירות: "יצרני יותר", "נוח", "לא שותה יותר מדי", "נוהג סבלני ורגוע יותר", "לא מפחד עוד מחושך" ועוד ועוד ועוד. את השיר הזה שר מחשב, לא קול אנושי, הדבר היחיד שמתנגן ברקע הוא פסנתר נוגה שמלווה את טקס האשכבה של בן אנוש שהפך לאדם מבויית, מתורבת, שמועיל להמשך קיומה של המערכת הכלכלית, "כמו חזיר, בכלוב, על אנטיביוטיקה".
Lucky הוא אחד האאוטסיידרים הבולטים באלבום כיוון שנכתב עוד לפני תחילת העבודה על אלבום Help עבור פרויקט War Child, המובל על ידי בריאן אינו, לשם שיקומם של ילדים שנפגעו מהתפרקות האלימה של הרפובליקה היוגוסלבית למגוון מדינות. אבל Lucky היה חסר מזל, תחנות השידור המרכזיות בבריטניה התעלמו מקיומו והוא הגיע רק למקום ה-51 במצעד הבריטי. בדיעבד, חוסר ההצלחה של Lucky, שבא ממקום של פילנתרופיה, שתכליתה עולם טוב יותר, הביא את רדיוהד לייצר אלבום ריאקציוני, המבקר את תרבות הצריכה וקובעי הטעם התרבותי על פי אינטרסים כלכליים. "אנחנו עומדים על הקצה", הם הזהירו כבר אז.....
Exit Music הוא הרבה יותר משיר לפסקול של "רומיאו וג'ולייט" בכיכובם של קלייר דיינס וליאונרדו דיקפריו. השיר הזה הוא הפרשנות של יורק לגרסה של הבמאי האיטלקי זפירלי, שהשפיע עליו רבות. השיר משמש כשיר הסיום של הסרט המיוחד הזה של באז לורמן ומהווה מעין קו שבר מעניין בתוך האלבום. מתוך כל תחושת הניכור, הפרנויה, הלחץ, הבדידות והמחשוב, צומחת אהבה, אהבה צעירה שיכולה לשרוד רק אם נארוז את הדברים מהר-מהר ונברח למקום אחר, בו תהיה לנו אוטונומיה גבוהה יותר. יורק שאל את עצמו מדוע הם לא ברחו יחדיו והשאלה הזו מהדהדת בשיר עצמו, שמקבל טוויסט באמצע והופך לקודר יותר ואקוסטי פחות. שיר שמחזיר את הכוח לרגש האנושי ולאמונה ביכולתו לשרוד גם בעידן של מחשוב מתקדם.
OK Computer, הגיע הזמן לפרסם את הפוסט ולכבות אותך, אני הולך על ספר טוב הלילה...