Sunday 30 September 2012

חמש עשרה שנה ל-"פורטיסהד" של פורטיסהד


רוב מבקרי המוזיקה מזהירים כי לאחר אלבום בכורה מבטיח, מגיעה בדרך כלל נפילה כואבת לתוך אלבום שני שאינו מצליח להתנשא לגבהיו של הראשון. האמנים שצולחים את משבר האלבום השני בדרך כלל מצליחים להתיישר ולהוציא עוד כמה אלבומים מוצלחים, אך רבים מהם לא מצליחים לשחזר את הצלחת האלבום הראשון. פורטיסהד (Portishead), ממבשרי הטריפ-הופ של בריסטול העשנה, עם הזמרת המצוינת בת' גיבונס (Beth Gibbons), הגיטריסט והקלידן אדריאן אוטלי (Adrian Utley) ו-"המוח" מאחורי הלהקה, ג'ף בארו (Jeoff Barrow), הוציאו אלבום בכורה מופתי בשם Dummy, שהפך להיות אבן דרך בטריפ-הופ הרך של אמצע שנות ה-90. שלוש שנים הם שקדו לאחר מכן על האלבום השני שלהם, Portishead, שזימן הפתעה מסקרנת למי שציפה לקבל את האלבום הקודם בגרסא אחרת. במקום לקבל אלבום מתוק-מריר, הם קיבלו את החבילה המלאה. לא עוד בריסטול הגשומה והאפלולית, אלא לוס אנג'לס של בלייד ראנר (Blade Runner), על כל הניכור והטכנולוגיה העילית שלה. הכיוון הקודר הזה הוליד אלבום מדהים שחייבים להאזין לו מספר פעמים כדי להבין את החכמה שטמונה בו, החל ממבט הבוקר (Cowboy) שנעלם מנופיה של אמריקה אט-אט ועד המבט המערבי ששופט את העולם לפי אמות המידה שלו (Western Eyes). התקשיתי לבחור רק חמישה שירים שיהוו טעימות קטנות ממנו, חמש עשר שנה ויום אחרי צאתו לשוק, בתקווה שאולי יולידו האזנה מלאה.

Half Day Closing

בחרתי לפתוח דווקא עם הרצועה הרביעית מהאלבום, שמייצגת את החוויה הכוללת שהוא מנסה להקנות. הלחן מתחיל עם בס גלמוד שמנגן לקולה של רוח אלקטרונית שנושבת ברקע. "בימים ההם, ימי הזהב ההם, בהם כל אחד ידע מה שהוא רוצה, הם אינם עוד כאן", מקוננת בת' גיבונס דרך פילטר במרסק את קולה לאורך כל השיר ומעניק לו גוון רובוטי. בלייד ראנר כבר כאן, לא צריך להמתין ללוס אנג'לס של 2019 כפי שפיליפ ק. דיק (Philip K. Dick) הגה במוחו המבריק בספר אודות חלומותיהם האנדרואידים של הכבשים החשמליות. מי שמאזין להופעה החיה שלהם ברוזלנד (Roseland) שהוקלטה לאחר צאת האלבום מבין שלא במקרה הם משמיעים סקרץ' של מוזיקת מצעדים אמריקאית בסוף השיר הזה. 


Cowboys

דילוג אחורה לרצועה שפותחת את האלבום מזכיר במידה מסוימת דילוג לאחור למעשייה של המערב הפרוע האמריקאי, רגע לפני שאחד הבוקרים יוצא למאבק על חייו בדו-קרב אקדחים. האלקטרוניקה יחד עם נעימות הרקע שמזכירות נעימות מערבונים ישנים מימי אניו מוריקונה (Enio Morricone), כפי שהיו נשמעות עם כמה סקרצ'ים נאמנים של בארו. שיר שקצת קשה לעכל בהתחלה, אבל אחר כך קשה להתנתק ממנו והוא מתגלגל באוזן כמה ימים לאחר מכן.


Undenied

הוא השיר הרגוע באלבום הזה, גיבונס מרשה לעצמה להיות נינוחה יותר לחוף את אשר על ליבה. כן, יש גם שירי אהבה שיכולים להישמע אחרת מהשירים שמושמעים בתחנות המיינסטרים. בארו מצליח לתזמן היטב את הקלידים עם התיפוף הקצוב של מכונת התופים האלקטרונית והשריטות הקטנות על תקליטי הויניל שהוא כל כך אוהב לבצע עוד מימי Dummy המופלא. אולי השיר היחיד שאפשר לומר שברח מהאלבום הקודם לאלבום הנוכחי ואיזו בריחה נפלאה זו....


Over

היה הסינגל השני שיצא מהאלבום ויש בו את כל המרכיבים שההרכב מצליח להביא בשיאו. התחלה שקטה עם מעט מאד כלים והקול של גיבונס ככלי מרכזי ומוביל. ואז לאט לאט זה מתעצם עם התופים והסקרצ'ים ואז הגיטרה החשמלית של אוטלי שנכנסת כשהיא מודה שהכל נגמר... הקליפ שמזכיר סצנות מ-1984 של אורוול בצירוף עם קריאה של הפאנאופטיקון של בנת'אם הוא אחד הקליפים המינימליסטיים הטובים שראיתי (ובגללו, גם רכשתי את הדיסק דאז)


Western Eyes

ואחרי כל הרעש שבוקע לאורך האלבום, מגיעה פתאום רצועה שנלקחה מזמן אחר. היא מספרת על המבט המערבי ועל האופן שבו הוא מביט על העולם, מסמפל לתוכו רצועה של שיר שנשמע כאילו נלקח משנות ה-50 ומעניק את הקרדיט לקול הגברי היחיד שיש באלבום הזה להרכב אלמוני ששמו Sean Atkins Experience. אבל מי שיחטט טוב טוב באינטרנט לא יעלה זכר לאותו הרכב.. מדובר בעצם בחיקוי של חיקוי של איך ששיר אמור להישמע בשנות ה-50 וזה נשמע כל כך משכנע ששומעים את הקול של הזמר (שכעת כבר לא ניתן לדעת מיהו קורא: I Feel so cold, On hookers & gin, this mess we're in"). מפתיע שגיבונס מפנה את המבה לקול אחר בסוף האלבום ואולי זו הגדולה שבה, לתת מקום למשהו מפתיע ולא להגיע לסיום בעצמה.

Monday 24 September 2012

חמישה שירי סליחה ועוד אחד על חוסר מחילה



יום הכיפורים ממשמש ובא, נכיר כי הרחובות שקטים יחסית וההכנות לסעודה המפסקת מגיעות לשיאן. אז לפני שהארץ תשקוט ולא נוכל לשמוע כל כך מוזיקה, הנה 5 שירים על סליחות ועוד אחד על משהו שאין לו מחילה. גמר חתימה טובה!

1) Justin Townes Earle - Someday I'll Be Forgiven For This 

ג'סטין טאונס ארל (Justin Townes Earle) הוא זמר אמריקאנה-קאנטרי אמריקאי, שהוציא עד עכשיו חמישה אלבומים החל מ-2007. Someday I'll Be Forgiven For This מופיע באלבומו הרביעי, Midnite At The Movies מ-2009, ומספר סיפור על פרידה נוגה בין בני זוג, כשג'סטין מבטיח שיום אחד כל אחד מהם יקבל מחילה על מעשיו. שיר יפהפה של זמר שכנראה יישאר בשוליים הצפופים של הקאנטרי האמריקאי ואם זה לא יפגע ביצירות שלו אז טוב שכך....


2) The Smashing Pumpkins - To Forgive 

שיא הקריירה של הסמאשינג פאמפקינס (The Smashing Pumpkins) היה ב-1995, בזמן שהם הוציאו את אלבומם הכפול, Mellon Collie And The Infinite Sadness, שמיצב אותם קרוב יותר למיינסטרים מכל אלבום אחר שלהם. השיר To Forgive מופיע בחלק הראשון של האלבום הכפול הזה, שנקרא Dawn To Dusk, והוקלט עם טייק אחד של גיטרה, באלבום שדווקא משופע בעריכה טכנולוגית ולופים בחלק מהשירים. אמנם לא השיר הכי מוכר שלהם, אך בהחלט אחד משירי הסליחה היפים יותר שאני מכיר.


3) Bryan Adams - Please Forgive Me 

בריאן אדמס (Bryan Adams), זמר הרוק הקנדי, כבר לא זוכה לכותרות בשנים האחרונות וניכר ששיאו כבר מאחוריו, אבל בשנות ה-90 של המאה הקודמת הוא היה הדבר הכי לוהט בתחום בלדות העצמה (זה נראה לי התרגום הראוי ל-Power Ballads...). באלבום האוסף, So Far So Good מ-2003, הוא שחרר סינגל חדש אחד, Please Forgive Me, שהפך לאחד השירים הפופולריים שלו אי-פעם. אני לא חסיד גדול של בריאן אדמס, אבל זה אולי אחד השירים שלו שאני עדיין מסוגל לשמוע ובהחלט מתאים ליום הכיפורים. 


4) Morrissey - I Have Forgiven Jesus

אצל מוריסי (Morrissey) כמו אצל מוריסי, הכל הולך הפוך או מקבל בפרספקטיבה שונה. בדרך כלל הסליחה שמורה לאלוהים שסולח לבני האדם, אבל מוריסי סולח לישו והופך את היוצרות באלבומו המצוין מ-2004, You Are The Quarry. ומוריסי מטיל האשמות כלפי ישו ("למה נתת לי כל כך הרבה אהבה, בעולם נטול אהבה" ו-"האם אתה שונא אותי?" וכמובן הפזמון: "סלחתי לך, ישו, על כל התשוקה שהוא נטע בי; כאשר אין משהו שאוכל לעשות עם התשוקה הזו"), בקצב שכנראה לא יאפשר לו לבקש סליחה, אבל היי זה מוריסי והוא חצי-אל בפני עצמו, לפחות בעיניי מעריציו


5) נקמת הטרקטור - אדון סליחות

כנראה שנקמת הטרקטור (Tractor's Revenge) הם אחד הדברים הכי קרובים לרוק אמיתי שנעשה בישראל, האלבומים הראשונים שלהם מתחילת שנות ה-90, מזכירים מאד את הקיור (The Cure) עם גוון אוריינטלי חזק יותר, שמעניק להם ייחוד בנוף המוזיקלי בישראל. כהרכב שלא פסח על מספר רב של ניסיונות מוזיקליים מרתקים, הם נגעו האחד המזמורים הפיוטיים החשובים של יום כיפור, אדון הסליחות, ורקחו עבורו גרסא אקוסטית יפהפייה, ב-מטבח אקוסטי מ-1996. הגרסא המקורית של השיר היא הרבה יותר רוקיסטית והקליפ שהוקרן ב-"זהו זה", היה בעידן שלפני הרב-תרבותיות, כך שהוא לא היסס לרסק כמה טאבואים ישראליים יחד עם יואב קוטנר שמשתף שם פעולה. קצת מוזר להסתכל על זה היום, ממרחק של כמעט שני עשורים. בכל אופן, בחרתי בגרסא המרוככת של השיר....


6) Metallica - Unforgiven

אוקטובר 1998, גבול לבנון, "הגדר הטובה" (כך קראו לה לפחות אז...), פיצוץ אדיר נשמע בגזרה והקולות בקשר מתחילים להתגבר. מבינים שקרה משהו על הציר בין מרג' עיון לחצביא, שיירה של חיילים שיוצאים הביתה לכבוד חג סוכות. ואז התחילה בורסת השמות והשמועות שהסתיימה בהלוויה קונקרטית אחת של חבר לאוהל בפלוגת הצנחנים בה שירתתי. אני לא אוהב כל כך את מטאליקה, הם אף פעם לא היו כוס התה שלי, אבל אחרי האירוע הזה מצאתי את עצמי שומע יותר ויותר את Unforgiven מהאלבום השחור שלהם. "לא נשכח, לא נסלח", רשמנו כמעט בכל מקום אפשרי תחת השם של חברנו לנשק שנהרג, אבל הרבה מים עברו בליטאני מאז, כנראה שחלק מהמוצבים בלבנון כבר הוחרבו ולא נותרה מהן שארית עומדת, אך מה שלא ניתן לסליחה כנראה שיישאר כך עד סוף חיי.






Friday 21 September 2012

הים אותו ים: עשור לאלבום של בק




ולפעמים החיים הם דבר שביר במיוחד, גם הדברים שניכרים כיציבים יותר מדברים אחרים. תארו לעצמכם שאתם מגלים שבן הזוג שלכם בתשע שנים האחרונות בוגד בכם עם אדם אחר לאורך זמן ואתם בכלל לא מודעים למה שמתרחש? יש אנשים שהיו לוקחים מאורע כזה לכיוון של דיכאון והלקאה עצמית ויש אנשים, כמו בק הנסן (Beck Hansen) שלקח את המאורע הזה דווקא לכיוון בונה, לתקליט שכולו פרידה מהעבר, על כל החוויות שטמונות בו. התוצאה הייתה Sea Change, ככל הנראה האלבום הכי תקשורתי שהבחור המוכשר הזה עשה או אי פעם יעשה, אבל כנראה שגילוי הלב, הכנות והפשטות הם שהופכים אותו לאחד האלבומים האהובים עליי.

נחזור לבק. ובכן, הבחור מגיע כמעט לגיל שלושים, יש לו ארוסה בשם ליי לימון (Leigh Limon), הכרה בינלאומית כאחד מאמני האינדי המובילים בארצות הברית והוא מסיים מסע הופעות מוצלח שליווה את צאת אלבומו השביעי, Midnite Vultures. לכאורה, פסיפס שלם של חיים מלאים במימוש עצמי. ואז הוא מגלה שלימון בגדה בו לאורך זמן עם זמר מהרכב אלמוני בשם Whiskey Biscuit, מה שמנתץ את התמונה המושלמת שהחלה להתהוות בחייו. מאוחר יותר הוא סיפר שאת רוב השירים לאלבום הוא כתב בשבוע אחד, אך רק לאחר זמן מה קרא לנייג'ל גודריץ' (Nigel Godrich), המפיק הידוע שעבד עם רדיוהד (Radiohead) להפיק את האלבום. התוצאה הייתה אחד האלבומים האמביוולנטיים בקרב מעריציו. חלקם טענו כי מדובר בהתמסחרות של בק והתמסרותו לערכים של חברות התקליטים הגדולות (אם כי הפרוייקט האחרון שלו, Song Reader, הוא אחד הדברים המבריקים שנהגו על ידי יוצר לאחרונה) וחלקם טענו שמדור בלא פחות ממאסטרפיס. אני חושב שהאמת כנראה נמצאת באמצע, אבל זה בהחלט אלבום שאפשר להתכרבל לצליליו בחורף, כפי שעשיתי ששמעתי אותו לראשונה. אז הנה חמש המלצות מתוך אותו אלבום מופלא, שיצא לחנויות לפני עשר שנים, ב-24 לספטמבר ומשך אליו מאזינים רבים. 

Lonesome Tears

כנראה שזה השיר המרגש ביותר באלבום הזה. הוא נוגע בדיוק בנקודה בה בק מבין שהרומן שלו נגמר, אך הוא עדיין מתקשה להשלים עם העובדה הזו. ודמעות הבדידות שזולגות מלחייו, מלוות בלחן פומפוזי במיוחד שמתעצם לאורך השיר מייצר את אחת מהיצירות המרגשות ששמעתי בעשור האחרון, בעיקר אם מנסים להיכנס לעורו של בק ששר: "דמעות של בדידות, איני יכול להזיל אותן עוד, איני יכול לחשוב עבור מה הן קיימות, הו, הן הורסות אותי כל פעם; אבל אנסה להשאיר מאחור כמה ימים, שהדמעות הללו לא יוכלו למחוק, אינני צריך אותן עוד"




Sunday Sun

השיר הזה קצת שונה משאר השירים כיוון שהוא אלקטרוני וקצבי יותר. לא הצלחתי כל כך לרדת למשמעויות החבויות מאחוריי השיר הזה, אבל אני אוהב את ההתעצמות שלו לקראת הסוף, עם האלקטרוניקה שמקיפה את קולות הרקע - "אין סוף אחר, שמש של יום ראשון, ימי האתמול נגמרים, שמש של יום ראשון", אחלה שיר להתחיל איתו את השבוע.




Round The Bend

בשיר היפהפה הזה התאהבתי מאוחר יותר, אולי אחרי כמה שמיעות של האלבום וליתר דיוק לאחר שהכרתי את המוזיקה המופלאה של ניק דרייק (Nick Drake), שמהווה ללא ספק השראה ליצירה השקטה הזו, משהו שבין Way To Blue שלו לבין River Man. אף פעם לא האמנתי שמישהו יכול לייצר משהו שכל כך קרוב ליצירה של דרייק ואני כל כך שמח שהתבדיתי. "אין אנו צריכים לדאוג", הוא אומר, "החיים הולכים לאן שהם הולכים, מהירים יותר מקליע, הנורה מאקדח ריק". 



The Golden Age

"שים ידיך על ההגה, תן לתור הזהב להתחיל; תן לחלון לנשור למטה, הרגש את אור הירח על עורך; אוורר את ראשך הכואב, תן למשקלו של העולם לזלוג הרחק במקום", שר בק בשיר שפותח את האלבום המעולה הזה. השיר נע מאד קרוב לשירים מז'אנר האמריקאנה, שמדבר על נדודים באמריקה הטבעית ואכן, בק יוצא אל הטבע, קודם כל כדי להתחבר לעצמו ואחר כך כדי לשכוח את הסיטואציה שאליה נקלע. אבל אל תדאגו לבחור, לאחר כמה שנים הוא התחתן עם מריסה רביסי ונולדו להם שני ילדים, כך שניכר שתור הזהב שלו דווקא התחיל אחרי הפרידה....



Lost Cause

בחרתי לסיים דווקא עם הסינגל הראשון מתוך האלבום הזה, אולי השיר שמבטא יותר מכל את התחושות שלאחר הפרידה. בשיר הזה הוא מתעמת עם סיטואציית הפרידה באופן ישיר, הוא מדבר על האנשים שידעו על סוד הבגידה ועל קשר השתיקה בתוך הסצנה של לוס אנג'לס, שכולם יודעים את סודותיהם של אחרים, אבל אף אחד לא מספיק כנה כדי לחלוק אותם. בשיר הוא משאיר אותה מאחור, בדיוק כמו את העבר שלו. מאז הוא חזר לאינדי ביתר שאת, אבל השאיר אלבום מיינסטרימי אופטימי ויפהפה. 

Wednesday 19 September 2012

ביקורת אלבום: The XX - Coexist



ה-XX הם מההרכבים שמגזיני ובלוגי המוזיקה מאד אוהבים. כבר מהאלבום הראשון שלהם ליווה אותם הייפ משמעותי, שגבר לאחר זכייתם ב פרס המרקיורי (Mercury Prize) שלל תעשיית המוזיקה הבריטית ב-2010. אני חייב להודות שזו הפעם הראשונה שאני שומע אותם באלבום מלא ולכן, הנחת היסוד היא שהאלבום השני הוא בדרך כלל פחות מוצלח מהראשון, אך כיוון שאין לי פרמטר השוואתי נכנסתי להאזנה של Coexist בראש פתוח. ואיזו פתיחה מדהימה יש לאלבום הזה עם השיר היפהפה Angels , ששרה רומי מדלי קרופט (Romy Madley Croft) : "וכל יום, אני לומדת עלייך; את כל הדברים שאף אחד לא יכול ראות; והסוף מגיע מוקדם מדי, כמו לחלום על מלאכים ולעזוב בלעדיהם". העיבוד מינימליסטי וקרוב מאד לשיר טריפ-הופ מאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת וזה בהחלט מעדן נפלא לאוזן.



 Chained שמגיע אחריו כבר משלב בין קולותיהם של קרופט ושל אוליבר סים (Oliver Sim) , שגם מביא את הבאס שלו לידי ביטוי במהלך השיר הזה. והם מייצרים שיר נפלא על המרחק הדק שבין לאחוז חזק מדי במערכת היחסים לבין להרפות את האחיזה עד למקום שכבר מאבדים כל שליטה על המערכת הזו. איזה שיר ועיבוד נפלאים!


Fiction מתקשה לעמוד בסטנדרטים של השירים הקודמים וזה די מובן, הפעם סים מנסה להחזיק את השיר לבד, אבל זה נשמע פחות טוב ומוצלח מהשילוב בינו לבין קרופט. ואכן, הם חוזרים לשיר יחדיו בשיר הבא, Try , אבל המקצב כבר נשמע דומה מדי לשירים הקודמים והתמלאתי בחשש שהנה מדובר בעוד אלבום שיש בו שני שירים מצוינים ועוד כמה שצריכים להשלים את הפלייליסט.... Reunion אמנם לא שובר את המקצב שנבנה לאורך האלבום, אבל השילוב המשותף בין הזמרים מבטא בצורה טובה את שם הנושא של האלבום, לחיות יחד באותו מרחב וזמן והם אכן חולקים את המרחב החולמני-מוזיקלי שלהם, מבלי לשאוף לדומיננטיות של אחד הצדדים.



Sunset
 מדבר על תחושת הניכור שלאחר פרידה, ועל המשחקים שמשחקים הפרודים, שלפתע לא מכירים אחד בשני לאחר כל החוויות המשותפות שצברו יחד. השיר הזה בעצם משלים את Chained שמדבר על פירוק הזוגיות, המרחב המשותף. 
Missing מנסה להתחקות אחר תחושת הגעגוע עם סאמפלים שמזכירים פעימות לב ושירה עוצמתית של סים, שמחליף תפקידים עם קרופט באחד הפזמונים, פשוט שיר יפהפה. אם שמתם לב, עד עכשיו לא היה אף שיר שנחשב לרצועה נחותה או לא נחוצה וזה כנראה מצביע על חוזקו של האלבום הזה, שניחן בהפקה מוקפדת של ג'יימי סמית' (Jamie Smith) , הידוע יותר כ ג'יימי XX , שעל שמו קרוי ההרכב. Tides מתחיל בשירת א-קפלה של הצמד שממשיך במקצב שכבר מתחיל להימרח לאורך האלבום וחבל כי Unfold נשמע כבר משעמם למרות המילים הנפלאות שלו. Swept Away כבר לא מחדש כלום ו- Our Song סוגר את מעגל הקיום ההדדי עם שיר שמשקף את כל מה שהאלבום מנסה להצביע עליו. בסך הכל מדובר באלבום אחיד ברובו, שקצת מתארך בסוף, אבל בהחלט אחד האלבומים היותר טובים ששמעתי בשנה האחרונה. 


ציון : 7/10 


המלצת קנייה: לקנות