פצצה מהעבר 1: האם אתה הולך ללכת בדרכי? לפני 20 שנים, ב-9 במרץ 1993, שיחרר לני קרביץ, המוזיקאי השחור ממוצא יהודי את אלבומו השלישי, Are You Gonna Go My Way. בדומה לחלק מהשירים באלבומו המוצלח הקודם Mama Said , הוא המשיך לייצר שירים עם מקצב מהיר וגיטרה מובילה דומיננטית, כשמעל כולם בלט שיר הנושא של האלבום. בשיר הזה, השילוב בין התופים לגיטרות היה מנצח והוליד תוצר שאולי היה דומה למה שג'ימי הנדריקס היה עושה אם הוא היה חי בשנות ה-90. ניכר כי השיר השפיע על מוזיקאים רבים שבאו אחריו (אני נשבע שכשאני שומע את Seven Nations Army של The White Stripes, אני לא יכול שלא להיזכר בשיר הזה...) וממשיך לעורר בי חשק בלתי מובן להזיז את הרגליים והראש לפי הקצב שהוא מציע.
הקליפ החושני של השבוע מגיע מהרכב שנקרא Rhye, צמד המורכב מ-Robin Hannibal ו-Mike Milosh שהוציאו השבוע אלבום בכורה יפהפה, חושני בדיוק כמו בקליפ שמלווה אותו בשם Woman. מדובר בשיר הלל ארוך במיוחד לנשים, שהשפיעו על תהליך יצירתם ומפגשם של הצמד הזה והתוצאה נעה בין טריפ-הופ לסול. אמנם עדיין לא ניתן לשמוע את כל השירים שלהם ברשת, אבל מי שישים את ידיו על האלבום יוכל לזכות לחוויה נהדרת של אחד האלבומים הטובים ביותר ב-2013 עד כה...
הרוקחת ששרה על הבית. Frida Sundemo מתארת את עצמה כמישהי שלא
חוותה ילדות עשוקה או מישהי שבזבזה את כל הונה על סמים, אלא כסטודנטית לרוקחות
משוודיה שבחרה לקחת הפסקה קלה מלימודי התרופות שלה והיא חותמת את ההצגה העצמית שלה
באתר כמישהי שמחכה שהאוזניים של המאזין יפגשו אותה. אימצתי את ההצעה שלה והאזנתי
לשיר Home, שממשיך להתנגן לי בראש גם כמה ימים לאחר
מכן.
שובם של האיקסים. התחלתי לחבב את The XX מאז אלבומם האחרון Coexist שיצא בשנה שעברה, כך שלא היססתי יותר מדי לשמוע את גירסת הכיסוי שלהם לשיר של King Of Tomorrow שנקרא Finally. הביצוע הוא כמובן איקס איקסי לחלוטין, רק שהם מתחילים להישמע כבר דומים מדי לדברים שהם עשו קודם ולכן, ללא רענון של הנוסחא שלהם, הם עלולים לדעוך בתהום המיינסטרים באלבום הבא.
הוא והיא. אני מאוד
מחבב את She & Him. יש בהם משהו מאד תמים
בעיקר בשל המוזיקה האנכרוניסטית שהם מייצרים תוך קריצה גלוה לשנות ה-50 וה-60 של
המוזיקה בקליפורניה. השילוב הזה בין זואי דשנל (Zooey Deschanel) ולבין אם וורד (M.Ward) יוליד בקרוב את האלבום Volume III, מתוכו הם שחררו את השיר הראשון שלהם שנקרא Never Wanted Your Love, שממשיך את אותו קו מהאלבומים הקודמים, כך
שלפעמים כיף לקבל בדיוק את מה שמצפים לו.
נגיעה ישראלית 1. מדי פעם גם יוצא לי להקשיב לשירים מהסצינה המקומית (לא יותר מדי, לצערי). לפני כשבועיים הגיע לאוזניי סינגל הבכורה של כלבי רוח מתוך אלבום שאמור לצאת בחודשים הקרובים בהפקת יהוא ירון. בחמישייה הזו חברים גדי פטר, ניר שלמה, נעם שחם, איתי שטרית והילה רוח שכתבה ושרה את המילים של אף פעם. לי זה נשמע קצת קרוב לעבודות הראשונות של אפרת בן צור הנפלאה עם כי עם עיבוד מהודק יותר. מניח שעוד נשמע עליהם בעתיד
שירים מהבתים. הרכב האינדי Houses הוציא השבוע שיר יפהפה שנקרא Beginnings, המשלב בין Dexter Tortoriello ו-Megan Messina, שראשה מבצבץ מבעד חלון של מכונית נוסעת בנוף מדברי. אני לא יודע עד כמה החבר'ה האלה יתפרסמו בעתיד, אבל מי ששומע את השיר הזה מתקשה להישאר אדיש. הקול של דקסטר מזכיר את Damien Jurado ויחד עם מייגן הם מייצרים אמביינט-פולק (מסתבר שיש זרם מוזיקלי כזה...) שאמור להתנקז לאלבום בשם A Quiet Darkness שייצא בתחילת אפריל ומעורר ציפייה גדולה לפחות עבורי.
איוון ואליושה. לא, לא מדובר בפליטים פולנים ממלחמת העולם השנייה, אלא בהרכב אינדי-פולק מסיאטל, וושינגטון העונים לשם המוזר Ivan & Alyosha. החבר'ה האלה הוציאו ב-26 לפברואר את אלבום הבכורה שלהם, All The Times We Had, מתוכו יצא כסינגל מוביל השיר Running For Cover, שמתכתב בעיקר עם קאנטרי ואמריקאנה, שאמנם אינם כוס התה שלי, אבל זה נשמע מצויין.
תקליט אישי. זה השם בו מכנה Eleanor Friedberger את אלבומה המתקרב, שייצא בתחילת יוני. אם השם הזה מצלצל לכם מוכר, אז זה כנראה בגלל שהיא משתפת פעולה עם אחיה Matthew Friedberger בהרכב האינדי שלהם שנקרא The Fiery Furnaces. אם לא שמעתם עליה מעולם, אז השיר Stare At The Sun (ממש רחוק מהשיר הדומה בשם של U2) הוא הזדמנות טובה להתחיל את ההיכרות.
נגיעה ישראלית 2: כשקיבלתי את הקישור ללינק של שירם החדש של רוני וודו, חששתי מעט שמדובר באיזושהי להקת Emo, שאני לא ממש מתחבר אליו. יחד עם זאת, החלטתי לנסות להאזין לסינגל הראשון שלהם סונטת שרוול הנוף, בעיקר לאור העובדה שמדובר בשיר של המשורר הנהדר רוני סומק ואמרתי לעצמי ששווה לתת לזה הזדמנות. התוצאה היא אחד מהשירים הישראליים היותר טובים ששמעתי השנה (הקצרה בינתיים...), עם עיבוד מצויין ושילוב הרמוני בין הקולות שהזכיר לי מעט את ה-Delgados הסקוטים. אפשר להאזין לכל ה-EP שלהם, שנת בחירות, בבנדקאמפ. אין גבולות לקסם שהאינטרנט משרה עלינו...
העורב שסירב לשיר. אמנם השיר הזה יצא כבר לפני יותר משבוע,
אבל מגיע לו מקום של כבוד בתוך סיכום השבוע הזה לפחות. Steven
Wilson הוא אחד מהאמני הרוק הפרוגרסיבי המובילים
שפעילים היום בעולם. היכולת שלו לנקז את שלל ההשפעות של "תור הזהב" של
הרוק המתקדם משנות ה-70 ולהפוך אותם לשירים חדשים ידועה עוד מהפרוייקטים שלו
במסגרת להקת האם שלו Porcupine Tree. עכשיו הוא החליט לקחת
פסק זמן מהלהקה שלו ולהוציא אלבום סולו, שלישי במספר. התוצאה היא חוויה של רוק
מתקדם, שעשוייה להדביק גם אנשים שאינם מתחברים לז'אנר מוזיקלי זה. בסך הכל ישנם
שישה קטעים בתוך The Raven That Refused To Sing, ובחרתי
דווקא את השיר שזכה לקליפ יפהפה אבל הוא לא בהכרה השיר הטוב ביותר באלבום הזה.
רוצו לשמוע....
דבנדרה בנהרט חוזר. עם אלבום חדש בשם Mala. בשמיעה ראשונה, לא מדובר באלבום שדומה לקודמיו, אבל הוא בהחלט טומן בחובו את הקסם של הזמר הונצואלי-אמריקאי הזה שעונה לאחד השמות המוזרים בעולם המוזיקה Devendra Banhart. מתוך האלבום הזה, אהבתי את Won't You Come Over, אבל הוא לא השיר היחידי ששוה להקשיב לו באלבום הזה.
פצצה מהעבר 2: צורתו של הלב. כשסטינג עזב את Police, הוא בחר ללכת לכיוון אקוסטי יותר, שעמד
בניגוד משמעותי לרוב הדברים שייצר ב-Police. אלבומו הרביעי, Ten Summoner's Tales , שיצא לפני 20 שנה, ב-5 במרץ 1993, היה ככל
הנראה האלבום המוצלח ביותר של סטינג וניתן היה למצוא בו מספר להיטים כמו Fields Of Gold היפהפה, If I Ever Lose My
Faith In You המעובד היטב והדואט המעולה עם אריק קלפטון, It's Probably Me. אבל בתוך האלבום המצוין הזה מתחבא שיר
קטנטן, שהפך להיות גדול יותר בזכות שיבוצו כשיר הסיום בסרט ליאון שהציג
לעולם את נטלי פורטמן הצעירה, ז'אן רנו הנפלא בתפקיד רוצח שכיר וגארי אולדמן באחד
מתפקידי חייו כשוטר מושחת. השיר Shape Of My Heart הופך את החיים למגדל
קלפים שקורס לתוך עצמו, עם כל היהלומים, תלתנים וכמובן, הלבבות ומותיר אותי נרגש
גם היום, 20 שנה מאוחר יותר
