Sunday 30 September 2012

חמש עשרה שנה ל-"פורטיסהד" של פורטיסהד


רוב מבקרי המוזיקה מזהירים כי לאחר אלבום בכורה מבטיח, מגיעה בדרך כלל נפילה כואבת לתוך אלבום שני שאינו מצליח להתנשא לגבהיו של הראשון. האמנים שצולחים את משבר האלבום השני בדרך כלל מצליחים להתיישר ולהוציא עוד כמה אלבומים מוצלחים, אך רבים מהם לא מצליחים לשחזר את הצלחת האלבום הראשון. פורטיסהד (Portishead), ממבשרי הטריפ-הופ של בריסטול העשנה, עם הזמרת המצוינת בת' גיבונס (Beth Gibbons), הגיטריסט והקלידן אדריאן אוטלי (Adrian Utley) ו-"המוח" מאחורי הלהקה, ג'ף בארו (Jeoff Barrow), הוציאו אלבום בכורה מופתי בשם Dummy, שהפך להיות אבן דרך בטריפ-הופ הרך של אמצע שנות ה-90. שלוש שנים הם שקדו לאחר מכן על האלבום השני שלהם, Portishead, שזימן הפתעה מסקרנת למי שציפה לקבל את האלבום הקודם בגרסא אחרת. במקום לקבל אלבום מתוק-מריר, הם קיבלו את החבילה המלאה. לא עוד בריסטול הגשומה והאפלולית, אלא לוס אנג'לס של בלייד ראנר (Blade Runner), על כל הניכור והטכנולוגיה העילית שלה. הכיוון הקודר הזה הוליד אלבום מדהים שחייבים להאזין לו מספר פעמים כדי להבין את החכמה שטמונה בו, החל ממבט הבוקר (Cowboy) שנעלם מנופיה של אמריקה אט-אט ועד המבט המערבי ששופט את העולם לפי אמות המידה שלו (Western Eyes). התקשיתי לבחור רק חמישה שירים שיהוו טעימות קטנות ממנו, חמש עשר שנה ויום אחרי צאתו לשוק, בתקווה שאולי יולידו האזנה מלאה.

Half Day Closing

בחרתי לפתוח דווקא עם הרצועה הרביעית מהאלבום, שמייצגת את החוויה הכוללת שהוא מנסה להקנות. הלחן מתחיל עם בס גלמוד שמנגן לקולה של רוח אלקטרונית שנושבת ברקע. "בימים ההם, ימי הזהב ההם, בהם כל אחד ידע מה שהוא רוצה, הם אינם עוד כאן", מקוננת בת' גיבונס דרך פילטר במרסק את קולה לאורך כל השיר ומעניק לו גוון רובוטי. בלייד ראנר כבר כאן, לא צריך להמתין ללוס אנג'לס של 2019 כפי שפיליפ ק. דיק (Philip K. Dick) הגה במוחו המבריק בספר אודות חלומותיהם האנדרואידים של הכבשים החשמליות. מי שמאזין להופעה החיה שלהם ברוזלנד (Roseland) שהוקלטה לאחר צאת האלבום מבין שלא במקרה הם משמיעים סקרץ' של מוזיקת מצעדים אמריקאית בסוף השיר הזה. 


Cowboys

דילוג אחורה לרצועה שפותחת את האלבום מזכיר במידה מסוימת דילוג לאחור למעשייה של המערב הפרוע האמריקאי, רגע לפני שאחד הבוקרים יוצא למאבק על חייו בדו-קרב אקדחים. האלקטרוניקה יחד עם נעימות הרקע שמזכירות נעימות מערבונים ישנים מימי אניו מוריקונה (Enio Morricone), כפי שהיו נשמעות עם כמה סקרצ'ים נאמנים של בארו. שיר שקצת קשה לעכל בהתחלה, אבל אחר כך קשה להתנתק ממנו והוא מתגלגל באוזן כמה ימים לאחר מכן.


Undenied

הוא השיר הרגוע באלבום הזה, גיבונס מרשה לעצמה להיות נינוחה יותר לחוף את אשר על ליבה. כן, יש גם שירי אהבה שיכולים להישמע אחרת מהשירים שמושמעים בתחנות המיינסטרים. בארו מצליח לתזמן היטב את הקלידים עם התיפוף הקצוב של מכונת התופים האלקטרונית והשריטות הקטנות על תקליטי הויניל שהוא כל כך אוהב לבצע עוד מימי Dummy המופלא. אולי השיר היחיד שאפשר לומר שברח מהאלבום הקודם לאלבום הנוכחי ואיזו בריחה נפלאה זו....


Over

היה הסינגל השני שיצא מהאלבום ויש בו את כל המרכיבים שההרכב מצליח להביא בשיאו. התחלה שקטה עם מעט מאד כלים והקול של גיבונס ככלי מרכזי ומוביל. ואז לאט לאט זה מתעצם עם התופים והסקרצ'ים ואז הגיטרה החשמלית של אוטלי שנכנסת כשהיא מודה שהכל נגמר... הקליפ שמזכיר סצנות מ-1984 של אורוול בצירוף עם קריאה של הפאנאופטיקון של בנת'אם הוא אחד הקליפים המינימליסטיים הטובים שראיתי (ובגללו, גם רכשתי את הדיסק דאז)


Western Eyes

ואחרי כל הרעש שבוקע לאורך האלבום, מגיעה פתאום רצועה שנלקחה מזמן אחר. היא מספרת על המבט המערבי ועל האופן שבו הוא מביט על העולם, מסמפל לתוכו רצועה של שיר שנשמע כאילו נלקח משנות ה-50 ומעניק את הקרדיט לקול הגברי היחיד שיש באלבום הזה להרכב אלמוני ששמו Sean Atkins Experience. אבל מי שיחטט טוב טוב באינטרנט לא יעלה זכר לאותו הרכב.. מדובר בעצם בחיקוי של חיקוי של איך ששיר אמור להישמע בשנות ה-50 וזה נשמע כל כך משכנע ששומעים את הקול של הזמר (שכעת כבר לא ניתן לדעת מיהו קורא: I Feel so cold, On hookers & gin, this mess we're in"). מפתיע שגיבונס מפנה את המבה לקול אחר בסוף האלבום ואולי זו הגדולה שבה, לתת מקום למשהו מפתיע ולא להגיע לסיום בעצמה.

No comments:

Post a Comment