שירים לסוף שבוע: מפרקים את האטום

פגז מהעבר 1: היום לפני 20 שנה, ב-22 בפברואר 1993, יצא אלבום הבכורה של Radiohead, שנקרא Pablo Honey. מעטים יודעים שסינגל הבכורה של האלבום Creep לא זכה להכרה עם צאתו ומכר רק 6,000 עותקים. אלא שאז הגיע DJ נחשב ממדינה פרובנציאלית במיוחד שנקראת ישראל ונדלק על השיר. הוא ניגן אותו ללא הרף והפך אותו לאחד הלהיטים של אותה שנה, דבר שהוביל להופעה של ההרכב בישראל. ההלהבות דבקה גם בנציגי EMI המקומיים, שהעבירו את רשמיהם לחברה בחו"ל ומשם הדברים התגלגלו לקריירה מפוארת של אחת מהלהקות החשובות והמשפיעות בשני העשורים האחרונים. והם מביאים את השיר הפותח של הסופ"ש, להגביר רמקולים!

פשיטת רגל: אמנם Phoenix, הרכב האלטרנטיב הצרפתי לא בדרך לפשיטת רגל, אבל משום מה הם קראו כך לאלבומם המתקרב ואפילו הוסיפו לכך סימן קריאה (Bankrupt). אני מקווה שאחרי האלבום הקודם המצויין שלהם Wolfgang Amadeus Phoenix, גם האלבום החמישי יהיה מוצלח. הסינגל Entertainment הופך את הציפייה הזו למסקרנת במיוחד.

 

הקליפ המפחיד של השבוע:  מגיע דווקא מלהקה ותיקה וקונבנציונלית בדרך כלל, Primal Scream. באלבומם העשירי שייקרא More Light וייצא ככל הנראה באפריל, יופיע הסינגל 2013, שיצא השבוע ובו הם משתפים פעולה קווין שילדס (Kevin Shields) סולן My Bloody Valentine, שזוכים לעדנה מחודשת בעקבות האלבום החדש. גולת הכותרת של השיר הוא בעצם הקליפ שלו, אז מה זה אומר על השיר עצמו?

 

גברת וולש השנייה: אמנם אין קירבה משפחתית בין פלורנס וולש המדהימה מ-Florence And The Machine לבין Laura Welsh, אבל האחרונה הוציאה עכשיו סינגל חדש שמשלב יכולות קוליות שמאד קרובות לאלו של פלורנס, עם זיקה קרובה יחסית ל-R&B. הסינגל שנקרא Unravel, מייצר מוזיקה מהנה עם מקצב חביב שמבשר טובות לגבי עתידה

אם אהבת אותי פעם הוא הסינגל החדש של Cass McCombs, זמר פולק צפון אמריקאי. אני מודה שלא יצא לי לשמוע אותו עד עכשיו, אבל הסינגל החדש שלו If You Loved Me Before גרם לי לפשפש במהרה באתרי הסטרימינג, בניסיון לראות למה  הבחור הזה מסוגל. כבר עכשיו אפשר לומר על הסינגל הזה, שמדובר בשיר יפהפה, בעיקר בשל השילוב בין המינימליזם שלו והמילים.

מה שנתת לי הוא אמנם שיר שיצא לקראת סוף השנה שעברה, אבל קשה להתעלם מהקול העמוק של Pixie Geldof (הבת של בוב גלדוף האגדי ומגישת הטלויזיה המנוחה פאולה ייטס). ההרכב שהיא מובילה נקרא Violet, ו-What You Gave To Me הוא שיר יפהפה שראוי להכרה, לא רק בגלל המורשת המוזיקלית של הסולנית.

פגז מהעבר 2: בניגוד ל-Radiohead שהיו בתחילת דרכם המוזיקלית, האלבום השביעי של Duran Duran, שיצא יום אחד אחריו, לפני 20 שנה, היה אלבום שכולו ניסיון נואל להחזיר את הלהקה הדועכת למרכז התודעה אחרי שנות ה-80 הקופצניות. The Wedding Album היה למעשה אלבום ללא שם (השני בהיסטוריה של ההרכב), שזכה להכרה בשם אלבום החתונה בגלל תצלומי האירועים שנשזרו בעטיפה. האלבום הצליח להחזיר את הלהקה לתודעה עם שני להיטי ענק: Ordinary World היפהפה ו-Come Undone הקליט. אמנם לא הייתה בהם בשורה יוצאת דופן בעולם המוזיקה דאז, אבל היה ברור ש-Duran Duran תפסו כיוון מסויים, הרבה יותר רוקיסטי

הו מאריקה: Marika Hackman היא זמרת פולק בריטית, שמשחקת על גבולות האלקטרוניקה. הגברת הצעירה הזו לא מפחדת להתעסק עם קלאסיקות מעידן הגראנג', כך שהיא לא חששה לחדש את Lithium של Nirvana ולהפוך לו את כל הצורה. אני דווקא אהבתי יותר את Retina Television, מתוך האלבום That Iron Taste. היא נשמעת לי מאד מעניינת וקרובה לבחורה המוכשרת שנמצאת באייטם הבא


ג'וליה ממשיכה לטייל בעולם: אחת הנערות הכישרוניות היום בעולם הדרים פופ מגיעה מלוס אנג'לס ונקראת Julia Holter. אחרי שהוציאה שנה שעברה את האלבום המסקרן Ekstasis והספיקה לחדש בצורה מעוררת הערצה את Gold Dust Woman של פליטווד מק, היא ממשיכה לחדש שירים והפעם היא עושה זאת לשיר של פאולו קונטה (Paolo Conte), אחד מכוכבי המוזיקה הגדולים באיטליה. אמנם אני לא מבין מילה ממה שהיא אומרת בשיר, אבל Chiamami Adesso ("התקשר אליי כעת") נשמע כל כך יפה שקשה להתנתק ממנו...

ג'וני יוצא לאור: אלבום הבכורה של Johnny Marr, הגיטריסט המיתולוגי של ה-Smiths, שדי חסה בצילו של מוריסי לאורך התקופה, מוציא סוף סוף אלבום בכורה על שמו שנקרא The Messenger. בעוד שיר הנושא של האלבום הוא שיר נפלא, הרי שהשיר השני שיצא מהאלבום, Upstarts, הוא שיר נחמד אבל לא יותר מזה. הקצב הוא מאד אואזיסי, השירה ברורה, אך מעבר לזה לא מצאתי שם בשורה מיוחדת. כעת נותר להקשיב לכל האלבום ולראות האם הציפייה הייתה שווה משהו.

אטומים של שלום: אחד האלבומים היותר מצופים בשנה הזו הוא Amok של Atoms For Peace, הרכב הצד של טום יורק (ראה פגז מהעבר 1), יחד עם המפיק המשובח Nigel Godrich, הבסיסט המשוגע של ה-Red Hot Chili Pepers, העונה לשם Flea, שהוא מפוכח ועוד. ההרכב הוציא אלבום שמשלב אלקטרוניקה ורוק רך, כשהסינגל הראשון מתוכו, Default, היה מצויין. כעת, לאחר שיצא האלבום מתברר שכמו רוב האלבומים של יורק, יידרשו עוד כמה שמיעות כדי לקבל לגביו חוות דעת ברורה, בינתיים אפשר ליהנות מאותו סינגל מצויין

פגז מהעבר 3: כנראה שהשבוע הזה היה שבוע נוסטלגי במיוחד, בגלל זה יש עומס יתר של שירים מ-1993. מסתבר שבאותו שבוע בו Duran Duran ו-Radiohead שיחררו את אלבומיהם, הגיע אלבום הבכורה של Grant Lee Buffalo מלוס אנג'לס שנקרא Fuzzy. האלבום ביום צאתו של The Wedding Album וזכה להערכה רבה בתעשיית המוזיקה אם כי לא מכר כמות גדולה של אלבומים. שיר הנושא, Fuzzy, היה אחד השירים היפהפיים ששמעתי באותה שנה. כש-Grant Lee Phillips, עם הקול העדין שר: "הנה אנחנו במכונית שלנו נוהגים במורד הרחוב/אנחנו תרים אחר מקום לעצור בו, למצוא משהו לאכול/אנחנו רעבים לפיסת תקוה שתחליף את הפחד/אנו מטפטפים כמו זר נבול...", קשה להתעלם ממנו, שיר אדיר....

הים אותו ים: עשור לאלבום של בק

ולפעמים החיים הם דבר שביר במיוחד, גם הדברים שניכרים כיציבים יותר מדברים אחרים. תארו לעצמכם שאתם מגלים שבן הזוג שלכם בתשע שנים האחרונות בוגד בכם עם אדם אחר לאורך זמן ואתם בכלל לא מודעים למה שמתרחש? יש אנשים שהיו לוקחים מאורע כזה לכיוון של דיכאון והלקאה עצמית ויש אנשים, כמו בק הנסן (Beck Hansen) שלקח את המאורע הזה דווקא לכיוון בונה, לתקליט שכולו פרידה מהעבר, על כל החוויות שטמונות בו. התוצאה הייתה Sea Change, ככל הנראה האלבום הכי תקשורתי שהבחור המוכשר הזה עשה או אי פעם יעשה, אבל כנראה שגילוי הלב, הכנות והפשטות הם שהופכים אותו לאחד האלבומים האהובים עליי.

נחזור לבק. ובכן, הבחור מגיע כמעט לגיל שלושים, יש לו ארוסה בשם ליי לימון (Leigh Limon), הכרה בינלאומית כאחד מאמני האינדי המובילים בארצות הברית והוא מסיים מסע הופעות מוצלח שליווה את צאת אלבומו השביעי, Midnite Vultures. לכאורה, פסיפס שלם של חיים מלאים במימוש עצמי. ואז הוא מגלה שלימון בגדה בו לאורך זמן עם זמר מהרכב אלמוני בשם Whiskey Biscuit, מה שמנתץ את התמונה המושלמת שהחלה להתהוות בחייו. מאוחר יותר הוא סיפר שאת רוב השירים לאלבום הוא כתב בשבוע אחד, אך רק לאחר זמן מה קרא לנייג'ל גודריץ' (Nigel Godrich), המפיק הידוע שעבד עם רדיוהד (Radiohead) להפיק את האלבום. התוצאה הייתה אחד האלבומים האמביוולנטיים בקרב מעריציו. חלקם טענו כי מדובר בהתמסחרות של בק והתמסרותו לערכים של חברות התקליטים הגדולות (אם כי הפרוייקט האחרון שלו, Song Reader, הוא אחד הדברים המבריקים שנהגו על ידי יוצר לאחרונה) וחלקם טענו שמדור בלא פחות ממאסטרפיס. אני חושב שהאמת כנראה נמצאת באמצע, אבל זה בהחלט אלבום שאפשר להתכרבל לצליליו בחורף, כפי שעשיתי ששמעתי אותו לראשונה. אז הנה חמש המלצות מתוך אותו אלבום מופלא, שיצא לחנויות לפני עשר שנים, ב-24 לספטמבר ומשך אליו מאזינים רבים. 

Lonesome Tears

כנראה שזה השיר המרגש ביותר באלבום הזה. הוא נוגע בדיוק בנקודה בה בק מבין שהרומן שלו נגמר, אך הוא עדיין מתקשה להשלים עם העובדה הזו. ודמעות הבדידות שזולגות מלחייו, מלוות בלחן פומפוזי במיוחד שמתעצם לאורך השיר מייצר את אחת מהיצירות המרגשות ששמעתי בעשור האחרון, בעיקר אם מנסים להיכנס לעורו של בק ששר: "דמעות של בדידות, איני יכול להזיל אותן עוד, איני יכול לחשוב עבור מה הן קיימות, הו, הן הורסות אותי כל פעם; אבל אנסה להשאיר מאחור כמה ימים, שהדמעות הללו לא יוכלו למחוק, אינני צריך אותן עוד"

Sunday Sun

השיר הזה קצת שונה משאר השירים כיוון שהוא אלקטרוני וקצבי יותר. לא הצלחתי כל כך לרדת למשמעויות החבויות מאחוריי השיר הזה, אבל אני אוהב את ההתעצמות שלו לקראת הסוף, עם האלקטרוניקה שמקיפה את קולות הרקע - "אין סוף אחר, שמש של יום ראשון, ימי האתמול נגמרים, שמש של יום ראשון", אחלה שיר להתחיל איתו את השבוע.

Round The Bend

בשיר היפהפה הזה התאהבתי מאוחר יותר, אולי אחרי כמה שמיעות של האלבום וליתר דיוק לאחר שהכרתי את המוזיקה המופלאה של ניק דרייק (Nick Drake), שמהווה ללא ספק השראה ליצירה השקטה הזו, משהו שבין Way To Blue שלו לבין River Man. אף פעם לא האמנתי שמישהו יכול לייצר משהו שכל כך קרוב ליצירה של דרייק ואני כל כך שמח שהתבדיתי. "אין אנו צריכים לדאוג", הוא אומר, "החיים הולכים לאן שהם הולכים, מהירים יותר מקליע, הנורה מאקדח ריק". 

The Golden Age

"שים ידיך על ההגה, תן לתור הזהב להתחיל; תן לחלון לנשור למטה, הרגש את אור הירח על עורך; אוורר את ראשך הכואב, תן למשקלו של העולם לזלוג הרחק במקום", שר בק בשיר שפותח את האלבום המעולה הזה. השיר נע מאד קרוב לשירים מז'אנר האמריקאנה, שמדבר על נדודים באמריקה הטבעית ואכן, בק יוצא אל הטבע, קודם כל כדי להתחבר לעצמו ואחר כך כדי לשכוח את הסיטואציה שאליה נקלע. אבל אל תדאגו לבחור, לאחר כמה שנים הוא התחתן עם מריסה רביסי ונולדו להם שני ילדים, כך שניכר שתור הזהב שלו דווקא התחיל אחרי הפרידה....

Lost Cause

בחרתי לסיים דווקא עם הסינגל הראשון מתוך האלבום הזה, אולי השיר שמבטא יותר מכל את התחושות שלאחר הפרידה. בשיר הזה הוא מתעמת עם סיטואציית הפרידה באופן ישיר, הוא מדבר על האנשים שידעו על סוד הבגידה ועל קשר השתיקה בתוך הסצנה של לוס אנג'לס, שכולם יודעים את סודותיהם של אחרים, אבל אף אחד לא מספיק כנה כדי לחלוק אותם. בשיר הוא משאיר אותה מאחור, בדיוק כמו את העבר שלו. מאז הוא חזר לאינדי ביתר שאת, אבל השאיר אלבום מיינסטרימי אופטימי ויפהפה. 

Fitter (X), Happier (?), More Productive (!) - OK Computer By Radiohead, 15 Years Retrospective

שלוש שנים לפני תחילת המילניום, בקיץ 1997 כשהמחשבות שלי נדדו לעבר השירות הצבאי, עברתי בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב וקניתי ב"סופר-זאוס" (כן, הייתה פעם חנות דיסקים מקוריים בתחנה המרכזית) את האלבום שקראתי עליו בעיתון היחיד כמעט שהגיע ליישוב דאז. זה היה עידן טרום-אינטרנטי, אולי עידן תמים יותר מבחינתי, כך שהמפגש הראשון עם האלבום OK Computer היה מפגש בתולי במידת מה באותה עת. כיוון שלא היה לי נגן תקליטורים נייד (כן, עדיין לא היה iPod אז...), נסעתי כל הדרך צפונה בציפייה לקרוע את העטיפה השקופה של הדיסק עם התמונה הקדמית המבורדקת. אמנם שמעתי לפני כן את Paranoid Android שהוקרן ללא הפסק על מסכי MTV ללא הרף (מדורת השבט המוזיקלית של סוף שנות ה-90), אבל לא ממש הבנתי מה קשור אלוהים שאוהב את הילדים שלו לקליפ כל כך מתוסבך ועגמומי. 

חוויית השמיעה הראשונה לא הותירה בי רושם עמוק מדי, הייתי צריך להאזין לו עוד מספר פעמים כדי להבין שמעבר למוזיקה מתרחשת כאן עלילה שבוערת מתחת להוויה היומיומית. מצאתי את עצמי מדלג פחות עם כפתור ה-Skip על הרצועות שהיו פחות מוכרות לי מהמסך הקטן, אם כי עדיין לא הצלחתי להבין את המשמעות של Fitter Happier ומה לעזאזל הוא קשור ללהקת רוק בריטית. 

קיץ 2012. עברו 15 שנה מאז, פאקינג 15 שנה זה המון זמן. התגייסתי, חתמתי קבע, השתחררתי, עזבתי את הצפון ועברתי למרכז, מצאתי עבודה, למדתי ולמדתי ולמדתי (ואני עדיין לומד....), התחתנתי, נולד לנו ילד מקסים, קנינו בית (ומשכנתי אותו לטובת הקנייה), הצבעתי בבחירות, התאכזבתי, הצבעתי שוב, התאכזבתי, קיבלתי אוטו צמוד מהעבודה וטלפון נייד, החיים נצבעו בצבע הנכון כפי שהחלום האמריקאי בגרסתו הישראלית מלמד אותנו. התחלתי להגיד הרבה יותר OK כדי לחסוך במילים מיותרות (ואם ממש התעקשו שאדבר אז סימסתי) ולהשתמש יותר ב-Computer, שבינתיים התרחב ל-Smartphone, ל-Tablet ולעזרים טכנולוגיים אחרים שהרחיבו את חיי הדיגיטליים לגבולות שלא דמיינתי אותם קודם.

OK Computer היה שם מעט לפני כולם. מעין עמוד אש לפני המחנה שהציב בפנינו מראות עתידיים של החיים שלנו, כאנשים הנסמכים יותר ויותר על ביצועיות, מחשוב ותכנון. המראה הזאת קצת קשה לעיכול או להבנה בגיל העשרה, אבל במבט רטרוספקטיבי ובוגר יותר, אני שולח את היד הצידה ומחפש את הוויה שהתקיימה בעת שהאלבום יצא: שידת המכתבים ריקה כי הכול ב-Email ולא בדואר (וגם זמן ההמתנה הצטמצם פלאים), מערכת הדיסקים התמזגה למחשב והדיסקים הועברו לאחר כבוד למחסן כיוון שהשירים הומרו לפורמט mp3, אלבומי התמונות כבר לא מכילים תמונות מצהיבות ששיירי הצילום הלא מיומן נותרות על גביהן ומוחלפים בקבצי תמונות דיגיטליות מרוטשות המאוחסנות על המחשב (פעם התמונות היו מתבגרות יחד איתנו, היום הן בנות אלמוות), היומן השנתי (אשתי עדיין לא מוכנה לוותר עליו) הפך להיות Calender ממוחשב, הספרים עברו תהליך פידוף (כןף יש כבר פועל להמרה ל-PDF) והתאחסנו במחשב, אני אפילו לא זוכר את מספר הטלפון של הוריי, הוא נמצא על זיכרון המכשיר הנייד. הבית התרוקן, הכל Open Space, רק חתיכות הלגו הקטנות של בני המפוזרות על השטיח בסלון מזכירים שיש עדיין ממשות (למרות שגם הוא מאמץ בהדרגה את Comfy, מחשב הפעוטות, לליבו).

ורדיוהד היו מהראשונים שאמרו זאת, הם חדרו ללב המיינסטרים דרך The Bends רק כדי להוציא אלבום עתידני שמבקר את תרבות הצריכה והמחשוב המתקדם של החברה. אז הלכתי השבוע למחסן ושלפתי את הדיסק כי קראתי בטור של עינב שיף ב-Walla ש-OK Computer כבר בן 15 שנה, אבל עכשיו הוא ההווה. הנה חמישה שירים מתוך האלבום המופלא הזה שגרמו לי לכבות את המחשב, לחשוב מעט עם המוח האורגני שלי (ואז להדליק את המחשב שוב כדי לכתוב על זה)

Airbag היא רצועה פותחת שנותנת אוריינטציה אחרת לגבי המאזין שביקש לשמוע עוד שיר מרגש כמו Street Spirit שסיים את The Bends. מתחילת הרצועה בה הגיטרה המלוכלכת של ג'וני גרינווד מרטשת את השקט, התיפוף המתכתי פיל סלווי מצטרף לקולו המפולטר של תום יורק, שמספר לנו על כרית האוויר שמצילה אותו בתוך מכונית גרמנית חדשה. יורק מדבר על העתיד, על מלחמת העולם הבאה, על עולם שבו מתוך הגלילה למעלה ולמטה אנו נולדים מחדש, חיים ומוות ביד העכבר

Paranoid Android מנסה להביא לנו פרספקטיבה פרנואידית של אדם החי תחת העומס הגובר של החיים האולטרה מודרניים בעיר. והמראה קצת מטריד (גם הלחן לא כל כך עוזר להירגע, בטח שלא הקליפ המצוין של מגנוס קרלסון): אין כבר שקט, אי אפשר לנוח, הכול בתנועה מתמדת, נייחות היא כבר לא אפשרות ריאלית. ואנחנו שוכחים שמות, מספרים, מנסים להזכיר לעצמנו שאנחנו לא חוצנים, אלא בסך הכל פאראנואידים יותר מפעם (והסדרה הבריטית Black Mirror רק מדגימה את זה, כמו גם השיר עם השם הזהה של The Arcade Fire). ויורק יורק לכל עבר: האמביציה גורמת לנו להיראות מכוערים, המותגים אופפים אותנו (אני בטוח ש-Gucci לא כל כך אהב את השיר הזה), אנחנו אחוזי פאניקה, אנחנו מקיאים לעיתים קרובות יותר (אולי כדי להיות רזים יותר...), כל הנטוורקינג של היאפים שגורם לנו לרצות לברוח מהמציאות וכאן השיר מציב שתי אלטרנטיבות מעניינות: הטבע והדת. מצד אחד, הוא מבקש שיירד עליו גשם, גשם כבד, שיזכיר לו שקיימים עדיין כוחות אחרים מעבר לאנושות שמזכירים לנו עד כמה אנחנו קטנים וברי חלוף ומצד שני, יש את הדת שיכולה תמיד לאסוף את השברים של המציאות המתרסקת ולהחיל עליהם הגיון תיאולוגי אליו ניתן להימלט מהמרוץ הבורגני. ואלוהים? הוא בהחלט אוהב את הילדים שלו....

Fitter Happier הוא השיר שהכי התרגשתי לשמוע מחדש. חוץ מהעובדה שאולי אני לא יותר רזה מבעבר (קצב חיים מהיר מוליד מזון מהיר), אני חושב שאני יכול לסמן V על רוב האמירות שמובאות שם. כניסוי אישי קצר, מומלץ לשבת ולסמן V  קטנטן ליד כל אחת מהאמירות ולבחון עד כמה היא מדויקת כלפינו. לגבי עצמי אני יכול להעיד שסימנתי V ליד האמירות: "יצרני יותר", "נוח", "לא שותה יותר מדי", "נוהג סבלני ורגוע יותר", "לא מפחד עוד מחושך" ועוד ועוד ועוד. את השיר הזה שר מחשב, לא קול אנושי, הדבר היחיד שמתנגן ברקע הוא פסנתר נוגה שמלווה את טקס האשכבה של בן אנוש שהפך לאדם מבויית, מתורבת, שמועיל להמשך קיומה של המערכת הכלכלית, "כמו חזיר, בכלוב, על אנטיביוטיקה".

Lucky הוא אחד האאוטסיידרים הבולטים באלבום כיוון שנכתב עוד לפני תחילת העבודה על אלבום Help עבור פרויקט War Child, המובל על ידי בריאן אינו, לשם שיקומם של ילדים שנפגעו מהתפרקות האלימה של הרפובליקה היוגוסלבית למגוון מדינות. אבל Lucky היה חסר מזל, תחנות השידור המרכזיות בבריטניה התעלמו מקיומו והוא הגיע רק למקום ה-51 במצעד הבריטי. בדיעבד, חוסר ההצלחה של Lucky, שבא ממקום של פילנתרופיה, שתכליתה עולם טוב יותר, הביא את רדיוהד לייצר אלבום ריאקציוני, המבקר את תרבות הצריכה וקובעי הטעם התרבותי על פי אינטרסים כלכליים. "אנחנו עומדים על הקצה", הם הזהירו כבר אז.....

Exit Music הוא הרבה יותר משיר לפסקול של "רומיאו וג'ולייט" בכיכובם של קלייר דיינס וליאונרדו דיקפריו. השיר הזה הוא הפרשנות של יורק לגרסה של הבמאי האיטלקי זפירלי, שהשפיע עליו רבות. השיר משמש כשיר הסיום של הסרט המיוחד הזה של באז לורמן ומהווה מעין קו שבר מעניין בתוך האלבום. מתוך כל תחושת הניכור, הפרנויה, הלחץ, הבדידות והמחשוב, צומחת אהבה, אהבה צעירה שיכולה לשרוד רק אם נארוז את הדברים מהר-מהר ונברח למקום אחר, בו תהיה לנו אוטונומיה גבוהה יותר. יורק שאל את עצמו מדוע הם לא ברחו יחדיו והשאלה הזו מהדהדת בשיר עצמו, שמקבל טוויסט באמצע והופך לקודר יותר ואקוסטי פחות. שיר שמחזיר את הכוח לרגש האנושי ולאמונה ביכולתו לשרוד גם בעידן של מחשוב מתקדם.

OK Computer, הגיע הזמן לפרסם את הפוסט ולכבות אותך, אני הולך על ספר טוב הלילה...