אלבומי החודש: ינואר 2013

הנה התחילה לה שנה מוזיקלית חדשה והפעם אנסה מדי חודש להעלות חמישה אלבומים ששווה להקדיש להם זמן והקשבה. נתחיל עם כמה שכמעט נכנסו לרשימה כמו Tegan And Sara הנפלאות, Local Natives המעולים ואפילו ליסה לוב (Lisa Loeb), המשקפופרת החביבה ששרה את שיר הנושא של "מציאות נושכת" (Reality Bites) והוציאה אלבום ממש לא רע. תוכלו ליהנות גם מהם בלינקים שמופיעם תחת שמם, אבל הם משאירים את הבמה לחמישה אלבומים טובים מעט יותר, שמוצגים בסדר היררכי מהמוצלח למוצלח ביותר...

5) Torres - Torres

אחד הקולות הרעננים של השנה מגיעה מזמרת אלמונית יחסית שנקראת מקנזי סקוט (Mackenzie Scott), יוצרת בת 22 מנשוויל שמייצרת מוזיקה תחת השם Torres. חלק מעיתוני המוזיקה כבר הגדירו את הקול שלה כמשהו שנמצא על הקו שבין פי ג'יי הארווי (PJ Harvey) לבין שרון ון-אטן (Sharon Van Etten), כך שרק עצם ההשוואה מטפחת ציפיות אדירות כלפי הזמרת הזו. מתוך האלבום הזה בחרתי את Don't Run Away, Emilie. יכול להיות שאתם שומעים את הדבר הגדול הבא...

4) New Order - Lost Sirens

אחת הידיעות היותר משמחות ששמעתי החודש הוא אלבום חדש של ניו אורדר (New Order), אחת מאגדות האייטיז הגדולות בניו-וייב שקמה על חורבות ג'וי דויז'ן (Joy Devision) אחרי ההתאבדות של איאן קרטיס (Ian Curtis). אמנם מדובר בעיקר בקטעי בי-סייד של ההרכב ולא בחומר חדש במיוחד, אבל עדיין כל שחרור של אלבום שלהם שווה האזנה. Lost Sirens, מצליח לספק כמה רגעים של הנאה, כש-I Told You So, הוא המוצלח ביניהם בעיניי.

3) Yo La Tengo - Fade

יו לה טנגו (Yo La Tengo) מסתובבים כבר די הרבה בשטח והאלבום ה-13 שהם הוציאו הוא אלבום קצת שקט ביחס לקודמיו. השלישייה הזו מניו ג'רזי, מייצרת מוזיקת אינדי שכבר די נושקת למיינסטרים באלבום הזה. הקטע הסוגר, Before We Run, הוא דוגמא מייצגת של האלבום הזה.

2) The Joy Formidable - Wolf's Law

חוץ מהעובדה שעטיפת האלבום שלהם היא אחת העטיפות היפות והמבעיתות, בעת ובעונה אחת, שפגשתי, מדובר באלבום רוק אינדי מצויין שלא מיישר קצוות ומייצר הרבה אנרגיות הודות להרמוניה בין חברי ההרכב. ריצ'י בריאן (Ritzy Bryan), רדיאן דפייד (Rhydian Dafydd) ו-מט תומאס (Matt Thomas) מעלים את וולש על המפה המוזיקלית המתרחבת של האינדי, כש-Little Blimp הוא פשוט מופע של רוק אנרגטי מהסוג שמפרק לך את הגוף בהופעות. אבל עדיין היה אלבום אחד טוב יותר...

1) Foxygen - We Are The 21st Century Ambassadors Of Peace & Magic

קצת מפליא שהאלבום העשיר הזה של שגרירי הקסם והשלום של המאה ה-21, כפי שהם מצהירים עליו הוא תולדה של שני צעירים מקליפורניה העונים לשם ג'ונתן רדו (Jonathan Rado) ו-סם פרנס (Sam France). שני החבר'ה האלה מייצרים פופ פסיכודלי שאוסף באקלקטיות סגנונות רבים שנצברו לאורך השנים ולוקחים אותנו לטיול בקליפורניה של הביץ' בויז (Beach Boys) נהוגים במכונית עם הביטלס (Beatles) ושומעים ברקע שיר של MGMT, רק כמה עשורים מאוחר יותר. ככל הנראה האלבום הזה יהיה מועמד חזק לאלבום השנה של 2013 והיה קשה מאד לבחור מתוכו שיר אחד, אז בחרתי ב-Shuggie שנותן חשק לנשנש קורנפלקס אחר כך, אבל הכנסתי עוד שני לינקים ממש כאן, ל-Oh No 2 ו-San Francisco הנפלאים....

הים אותו ים: עשור לאלבום של בק

ולפעמים החיים הם דבר שביר במיוחד, גם הדברים שניכרים כיציבים יותר מדברים אחרים. תארו לעצמכם שאתם מגלים שבן הזוג שלכם בתשע שנים האחרונות בוגד בכם עם אדם אחר לאורך זמן ואתם בכלל לא מודעים למה שמתרחש? יש אנשים שהיו לוקחים מאורע כזה לכיוון של דיכאון והלקאה עצמית ויש אנשים, כמו בק הנסן (Beck Hansen) שלקח את המאורע הזה דווקא לכיוון בונה, לתקליט שכולו פרידה מהעבר, על כל החוויות שטמונות בו. התוצאה הייתה Sea Change, ככל הנראה האלבום הכי תקשורתי שהבחור המוכשר הזה עשה או אי פעם יעשה, אבל כנראה שגילוי הלב, הכנות והפשטות הם שהופכים אותו לאחד האלבומים האהובים עליי.

נחזור לבק. ובכן, הבחור מגיע כמעט לגיל שלושים, יש לו ארוסה בשם ליי לימון (Leigh Limon), הכרה בינלאומית כאחד מאמני האינדי המובילים בארצות הברית והוא מסיים מסע הופעות מוצלח שליווה את צאת אלבומו השביעי, Midnite Vultures. לכאורה, פסיפס שלם של חיים מלאים במימוש עצמי. ואז הוא מגלה שלימון בגדה בו לאורך זמן עם זמר מהרכב אלמוני בשם Whiskey Biscuit, מה שמנתץ את התמונה המושלמת שהחלה להתהוות בחייו. מאוחר יותר הוא סיפר שאת רוב השירים לאלבום הוא כתב בשבוע אחד, אך רק לאחר זמן מה קרא לנייג'ל גודריץ' (Nigel Godrich), המפיק הידוע שעבד עם רדיוהד (Radiohead) להפיק את האלבום. התוצאה הייתה אחד האלבומים האמביוולנטיים בקרב מעריציו. חלקם טענו כי מדובר בהתמסחרות של בק והתמסרותו לערכים של חברות התקליטים הגדולות (אם כי הפרוייקט האחרון שלו, Song Reader, הוא אחד הדברים המבריקים שנהגו על ידי יוצר לאחרונה) וחלקם טענו שמדור בלא פחות ממאסטרפיס. אני חושב שהאמת כנראה נמצאת באמצע, אבל זה בהחלט אלבום שאפשר להתכרבל לצליליו בחורף, כפי שעשיתי ששמעתי אותו לראשונה. אז הנה חמש המלצות מתוך אותו אלבום מופלא, שיצא לחנויות לפני עשר שנים, ב-24 לספטמבר ומשך אליו מאזינים רבים. 

Lonesome Tears

כנראה שזה השיר המרגש ביותר באלבום הזה. הוא נוגע בדיוק בנקודה בה בק מבין שהרומן שלו נגמר, אך הוא עדיין מתקשה להשלים עם העובדה הזו. ודמעות הבדידות שזולגות מלחייו, מלוות בלחן פומפוזי במיוחד שמתעצם לאורך השיר מייצר את אחת מהיצירות המרגשות ששמעתי בעשור האחרון, בעיקר אם מנסים להיכנס לעורו של בק ששר: "דמעות של בדידות, איני יכול להזיל אותן עוד, איני יכול לחשוב עבור מה הן קיימות, הו, הן הורסות אותי כל פעם; אבל אנסה להשאיר מאחור כמה ימים, שהדמעות הללו לא יוכלו למחוק, אינני צריך אותן עוד"

Sunday Sun

השיר הזה קצת שונה משאר השירים כיוון שהוא אלקטרוני וקצבי יותר. לא הצלחתי כל כך לרדת למשמעויות החבויות מאחוריי השיר הזה, אבל אני אוהב את ההתעצמות שלו לקראת הסוף, עם האלקטרוניקה שמקיפה את קולות הרקע - "אין סוף אחר, שמש של יום ראשון, ימי האתמול נגמרים, שמש של יום ראשון", אחלה שיר להתחיל איתו את השבוע.

Round The Bend

בשיר היפהפה הזה התאהבתי מאוחר יותר, אולי אחרי כמה שמיעות של האלבום וליתר דיוק לאחר שהכרתי את המוזיקה המופלאה של ניק דרייק (Nick Drake), שמהווה ללא ספק השראה ליצירה השקטה הזו, משהו שבין Way To Blue שלו לבין River Man. אף פעם לא האמנתי שמישהו יכול לייצר משהו שכל כך קרוב ליצירה של דרייק ואני כל כך שמח שהתבדיתי. "אין אנו צריכים לדאוג", הוא אומר, "החיים הולכים לאן שהם הולכים, מהירים יותר מקליע, הנורה מאקדח ריק". 

The Golden Age

"שים ידיך על ההגה, תן לתור הזהב להתחיל; תן לחלון לנשור למטה, הרגש את אור הירח על עורך; אוורר את ראשך הכואב, תן למשקלו של העולם לזלוג הרחק במקום", שר בק בשיר שפותח את האלבום המעולה הזה. השיר נע מאד קרוב לשירים מז'אנר האמריקאנה, שמדבר על נדודים באמריקה הטבעית ואכן, בק יוצא אל הטבע, קודם כל כדי להתחבר לעצמו ואחר כך כדי לשכוח את הסיטואציה שאליה נקלע. אבל אל תדאגו לבחור, לאחר כמה שנים הוא התחתן עם מריסה רביסי ונולדו להם שני ילדים, כך שניכר שתור הזהב שלו דווקא התחיל אחרי הפרידה....

Lost Cause

בחרתי לסיים דווקא עם הסינגל הראשון מתוך האלבום הזה, אולי השיר שמבטא יותר מכל את התחושות שלאחר הפרידה. בשיר הזה הוא מתעמת עם סיטואציית הפרידה באופן ישיר, הוא מדבר על האנשים שידעו על סוד הבגידה ועל קשר השתיקה בתוך הסצנה של לוס אנג'לס, שכולם יודעים את סודותיהם של אחרים, אבל אף אחד לא מספיק כנה כדי לחלוק אותם. בשיר הוא משאיר אותה מאחור, בדיוק כמו את העבר שלו. מאז הוא חזר לאינדי ביתר שאת, אבל השאיר אלבום מיינסטרימי אופטימי ויפהפה.