ממתקים לשבת: רודפים אחרי דרקונים בדרך לשקיעה...

פגז מהעבר 1: כל כך צעירים. שיר הפתיחה השבוע מגיע מאחד האלבומים החשובים של שנות ה-90 בבריטניה. בארה"ב החלו לקום להקות שמרדו בצליל הנקי של הרוק והרחיבו את גבולות הביטוי בהתחייחסם לתחושות הניכור והאכזבה של בני דור ה-X מהמציאות אליה צמחו. זרם זה הלך והתעבה לכדי זרם הגראנג' שהבטיח מהפיכה שהכזיבה (יש שמסמנים את סופו היצירתי של עידן הגראנג' במותו של Kurt Kobain, סולן Nirvana). בריטניה לא הצליחה להצמיח תשובה מיידית ולתוך הואקום הזה נכנסה הגרסא הבריטית של המהפיכה שנקראה Brit-Pop, שילוב סגנונות בין רוק עוקצני למלודיות פופ, מלוות בעיקר במבטא בריטי כבד. Suede היו הנסיכים היפים של הזרם הבריטי, שהובילו אתו לכיוונים אפלים במיוחד, תחילה ב-Suede שחגג השבוע יום הולדת 20 ב-29 במרץ ולאחר מכן, ב-Dog Man Star שייקח עוד זמן עד שיבינו עד כמה גדול הוא היה... השיר שפותח את האלבום ממשיך לרגש אותי גם היום. הגיטרה הזועמת של Bernard Butler והקול המזוכך של Brett Anderson יצרו את אחד מהימנוני הבריט-פופ הראשונים. השיר מדבר על נעורים שנקטעים בטרם עת, ללא מתן ביטוי מדוייק למקרים עליהם הם מדברים אלא באופן מופשט, מה שהופך את השיר הזה למנת מלנכוליה עם פרשנות פתוחה שעד היום מתקשים לשים עליה את האצבע...

קצת Sigur Ros. החבר'ה שהעלו את איסלנד למפה (אחרי ביורק, כמובן) חוזרים עם סינגל ראשון מתוך אלבום שעתיד לצאת במהלך השנה הקרובה. האלבום הזה מבטיח להיות מעט רועש מקודמיו וזה די ניכר ב-Brennisteinn, אבל יש בזה אלמנט מהפנט בדיוק כמו האלבומים הקודמים שלהם. תמיד הפליאה אותי העובדה שאנשים מתאהבים בשירים למרות שהם לא מבינים את מילותיו, Sigur Ros ממשיכים להוכיח שזה אפשרי.

מה יוצא כצרפתי ונורווגית נפגשים בסרט הוליוודי? ובכן, כנראה שדברים נפלאים. בדרך כלל אני לא נוטה להזכיר שני שירים במרווח זמן די קצר מאותו פרוייקט, אבל במקרה הזה קשה להתעלם משיתופי הפעולה שיצר Anthony Gonzalez, הלא הוא M83 הצרפתי עבור פסקול הסרט העתידני של טום קרוז שנקרא Oblivion. הפעם הוא משתף פעולה עם המלאכית הנורווגית Susanne Sundfor כדי לייצר את שיר הנושא של הסרט. ואיזה שילוב נהדר זה, ממש עושה חשק להקשיב לפסקול ואפיל ולראות את הסרט...

המחמם פורץ קדימה. לפני הופעות חיות בדרך כלל יש את החבר'ה שמחממים את הקהל לפני הופעת האמן המרכזי. לטעמי, יש כאלה שמצליחים בזה יותר ויש כאלה שפשוט מקררים את הקהל... השם Pat Grossi לא אומר יותר מדי למי ששומע אותו. גם שם הבמה שלו Active Child, שמייצר מוזיקה אלקטרונית עם נגיעות של ניו וייב ודרים פופ עדיין לא פרץ לתודעת ההמונים. מה שכן, הבחור הצטרף לסיבוב ההופעות של M83 ב-2011 ואם השיר שהוא משחרר עכשיו, Evening Ceremony, מתוך פסקול של הסרט The Host הרי שיש למה לצפות בהמשך לקראת האלבום השני שלו

המטיף מבריסטול חוזר. סצינת הטריפ הופ של בריסטול תמיד הייתה קצת אפלולית, אבל מי שניצח על הצד האפל היה ללא ספק Tricky, שהוציא כמה אלבומים מצויינים בשנות ה-90 והמשיך לעבוד גם אל תוך המילניום החדש, בצורה שקצת עידנה את המוזיקה המקורית שלו. הסינגל Does It בו הוא משתף פעולה עם Francesca Belmonte אמור להופיע כחלק מאלבום שייצא בתחילת מאי. טריקי הצהיר הפעם שהוא יעמוד מאחורי כל סינגל של האלבום ולא ממש אכפת לו מה אנשים אחרים יאמרו או אם יאהבו את האלבום כיוון שהוא חוזר לשורשים. אם זו החזרה לשורשים שלו, אז הולך להיות אלבום ממש ממש מסקרן....

 

לאבד את עצמך (ולמצוא מחדש..) גם ה-Black Rebel Motorcycle Club, ההרכב עם אחד השמות המדליקים בשכונה שנטלו על עצמם את שמה של הכנופייה של מרלון ברנדו מתוך הסרט The Wild One מ-1953 (השם של הכנופייה האחרת, The Beetles, כבר נתפס על ידי כמה ברנשים בריטים צעירים לפני מעל 50 שנה...), הוציאו אלבום חדש. Specter At The Feast, אלבומם השביעי בקריירה נוצר מתוך הכאב על מותו של אביו של הבסיסט Robert Levon Been, ששימש גם כאיש הסאונד של הלהקה ובעברו הוביל להקה בשם The Call. השיר שמסיים את האלבום, Lose Yourself, הוא אחד הקטעים היפים ששמעתי השבוע.

כל כובד המשקל. אחד האמנים המוערכים יותר בסצינת האינדי האמריקאית בשנים האחרונות הוא Ty Segall שהוציא כבר כמה אלבומים לאורך הדרך. עכשיו הגיע תורו של נגן הבס שלו, Mikal Cronin, לשחרר רצועות עצמאיות ולא דרך אחד מהרכבי הלוויין האחרים שבהם היה שותף עד כה (ויש הרבה כאלה...) ואכן, בתחילת מאי הוא עתיד להוציא את אלבומו, MCII, שצפוי לכלול אלמנטים של פולק, אינדי ורוק, שבאים לידי ביטוי יפה בסינגל הראשון, Weight.

 

ביי ביי דנבר. אחת המחוות המוזיקליות היפות שעומדות לצאת מוקדשת ל-John Denver, שיקבל כבוד מכמה אמנים מובילים, חלקם מסצינת האינדי. האלבום ייקרא The Music Is You: A Tribute To John Denver שייצא בקרוב ויכיל ביצועים של Khatleen Edwards, My Morning Jacket, Lucinda Williams ועוד רבים וטובים. אחד הביצועים המעניינים מהאלבום הזה משלב את J Mascis מ-Dinosaur Jr ו-Sharon Van-Etten שהופכים את Prisoners לשיר רוק כסחני במיוחד

קפיצה קטנה לשנות ה-50. מזל שיש עדיין את יום התקליט, שבו אמנים מוציאים סינגלים במיוחד עבור יום שמקדש דווקא אמצעי טכנולוגי שהולך ונעלם בעידן של MP3 ו-Streaming. אחד הביצועים היפים שיצאו בינתיים הוא גרסת כיסוי של Dark Dark Dark, הרכב אינדי-פולק-פופ ממיניאפוליס שחידשו שיר של עצמם רק בגרסא הרבה יותר וינטאג'ית. What I Needed הוא סיבה מספיק טובה להמשיך את היצירתיות המבורכת של היום הזה (הסינגל ייצא ב-20 לאפריל)

גם הסטרוקס הוציאו אלבום השבוע. ומהאזנות ראשונות אליו, לא מדובר במשהו פורץ דרך או יוצא מן הכלל. ניכר שהחבר'ה האלה סובלים מתסמונת האלבום הראשון, Is This It, שיצר סביבם הייפ וציפייה גבוהים. התוצאות לא מיהרו להגיע ואמנם האלבום הה הוא כנראה הטוב ביותר שלהם מאז אלבום הבכורה, אבל עדיין עושה רושם שהם די מיצו את עצמם... מתוך האלבום הזה, למעט סינגל הבכורה All The Time, שהוא יוצא דופן באיכוו ביחס לאלבום וכבר הזכרתי אותו בעבר, השיר Welcome To Japan מהווה רצועה נוספת שאפשר להקשיב לה

 

מחץ הדלתא? הכנתי טוב-טוב את האוזניים ופיניתי זמן להאזין בשקט לאלבום החדש של Depeche Mode שיצא בשבוע האחרון. אני עוקב אחריהם כבר כמעט שני עשורים ודי מעריך את מה שהם עשו עד תחילת המילניום הנוכחי ולכן, ההבטחה ש-Delta Machine יהווה עוד קפיצת מדרגה ביצירה שלהם טיפחה בי ציפיות גדולות. שלא תבינו לא נכון, האלבום החדש שלהם הוא לא אלבום רע בכלל, יש בו מלודיות נפלאות ושירים שמשלבים היטב בין Dave Gahan ל-Martin Gore, אבל הוא לא מדגדג את אוויר הפסגות שהם שאפו במילניום הקודם. יש באלבום הרבה רפרנסים לעבר, מהם אהבתי במיוחד את My Little Universe, שהוא מעין מבט לאחור של המלך שיושב על הכיסא בקליפ הנפלא של Enjoy The Silence....

 

אליזבת' הקטנה. ללא האינטרנט כנראה שלא הייתי מגיע להרכב הניו זילנדי הזה, שגר בברלין ונקרא Charity Children. מדובר בהרכב של שני זוג אוהבים Chloe Lewer ו-Elliott McKee שהתחילו את דרכם הפינות רחוב פנויות ברחבי ברלין ומשם המשיכו למרחבים סגורים וחמים יותר (לדבריהם...). המוזיקה שהם מייצרים היא פולק שקצת נדיר לשמוע ממרכז היבשת הישנה, בעיקר בגרמניה, אבל השיר שהם שחררו לראשונה ליוטיוב לפני כחודש בשם Elizabeth מלווה בקליפ יפהפה שמזכיר לי את Jeremy המופתי של Pearl Jam (אבל כאן נגמר הדמיון...)

 

קצת חלומות מבלגיה. מסתבר שגם בבלגיה ישנה מגמה של דרים-פופ שמתחילה לצמוח והפעם יצא לי לשמוע את Float Fall, צמד המורכב מ-Rozanne Descheemaeker ו-Ruben Lefever, שהוציאו סינגל בכורה יפהפה שנקרא Someday. שיר נפלא להתחיל איתו איזשהו יום, בעיקר אם יש שמש בחוץ...

 

קח אותי לים. אמנם מזג האוויר בארה"ב ממשיך להיות מושלג גם בשבוע הנוכחי, אבל זה לא מפריע להרכב הברוקלינאי Salt Cathedral לבקש מהמאזינים לקחת אותם לים בשיר Take Me To The Sea. החמישייה הזו מבטיחה להוציא אלבום עד סוף השנה, בינתיים הם משאירים שיר ראשון מעורר תיאבון לשמש וים

 

ואם כבר ים, אז מה עם גלים? ובכן, יש גם גל שחוזר עם אלבום חדש. אמנם לא מדובר ב-"גל חדש", אלא באינדי אמריקאי שהתחיל דווקא מפיטורים מעבודה של סולן ההרכב, Zach Shcwartz בתחילת המילניום. מאז הוציא הצמד הזה 4 אלבומים, כשהחמישי ייקרא Nightingale Floors וייצא בהמשך השנה. מתוכו הם משחררים את College שלא מצביע על פריצת דרך חדשנית, אבל מלטף את האוזניים בניגוד לגלי הפרא של האוקיינוס, כשם ההרכב Rogue Wave.

פגז מהעבר 2: אלה החיים האמיתיים שלך. כאמצע שנות ה-90, Pulp היו הצלע הרביעית, "האינטיליגנטית", של סצינת הבריט-פופ לצד Suede, Blur ו-Oasis. הם שרו על פערי המעמדות המתהווים בבריטניה שלאחר עידן מרגרט תאצ'ר  (Common People) ועל החלומות הבורגניים הקטנים והתגשמותם (Disco 2000) ועשו את בסגנונם העוקצני-קופצני. האלבום הבא, This Is Hardcore שחוגג ב-30 במרץ את יום הולדתו ה-15 (יצא ב-1998), המשיך עם אותה שירה מתוחכמת, אך עם צלילים אפלים יותר. אם חוזרים לתחילת הרשימה, זה האלבום הכי סווידי שהוציאו Pulp ובו הם טיפלו בבעיות של הבורגנות האנגלית המתפתחת: השאיפה להגשמה עצמית ועשיית ממון שגורמת לאנשים לשכוח שהם יזדקנו יום אחד (Help The Aged), מחשבות על שינוי חברתי (The Day After The Revolution) ועל חלוקת התפקידים המסורתית (Dishes). מעל כולם בלט שיר הנושא של האלבום This Is Hardcore. יש הטוענים שהשיר מעוטר בהפניות פורנוגרפיות שתכליתן להראות את הסיאוב והניצול מאחורי התעשייה הזו ומצד שני, יש אנשים שהרחיבו את הפרשנות לעבר התעשייה הקולנועית שמחפצנת את גוף האדם, מבקשת להעמיד אותו בתצורות מסויימות ומקדשות את הטכניקה על המהות. שיר נפלא שמעורר מחשבות גם אחרי 15 שנים....