משהו להתכסות איתו - 5 גירסאות כיסוי מ-2012 ליום קריר

Julia Holter - Gold Dust Woman

השנה יצא אלבום מחווה לפליטווד מאק (Fleetwood Mac) שלל ביצועים של מספר כוכבי אינדי צעירים ללהקה האמריקאית החשובה הזו. מתוך האלבום הזה שליתי את הפנינה של ג'וליה הולטר (Julia Holter) המופלאה שהופכת את Gold Dust Woman מתוך Rumours לשיר שהרגע נשלף מעולם הפנטזיה וזה פשוט נפלא!

Softspot - Run

נקודה רכה החליטו לקחת שיר רך יחסית של Air מאלבומם השלישי Walkie Talkie (שהיה האחרון שעוד היה שווה להקשיב לו, לטעמי...). הגרסה הזו אמנם פחות רכה המקור, אבל יש לה את החן שלה שהופך את Run לאלקטרוני וקצבי יותר. 

 

How To Dress Well - Again

מה לעזאזל עושה ברשימה הזו גירסת כיסוי לשיר של ג'נט ג'קסון (Janet Jackson), האחות של אליל הפופ שלא הפכה להיות כוכבת ברמתו כך שהיא פנתה לעורר פרובוקציות כדי למשוך דעת קהל כמו זו. How To Dress Well או בעיברות, איך להתלבש טוב, עשה גירסת כיסוי מונמנטלית לאחד השירים היחידים שלה שעוד אפשר להעריך, Again, וגירסת הכיסוי לא פחות טובה מהאופן בו הוא טוען שהוא מתלבש...

 

Field Music - Rent

אני לא חסיד גדל של הפט שופ בויז (Pet Shop Boys), אבל ישנם מספר שירים שלהם שעדיין גורמים לי לשיר יחד איתם ואחד מהם הוא Rent המצויין מתוך אלבומם השני, Actually, מ-1987. מוזיקת השדה לקחו על עצמם את היומרה לחדש את השיר הנפלא הזה ועשו את זה מצויין לטעמי. אמנם הם לא התרחקו הרבה מהמקור, אבל זה לא כל כך משנה כל עוד העיבוד מדוייק.

 

Hooverphonic - Unfinished Sympathy

זו גרסת כיסוי שניגשתי אליה בחיל ורעדה כמו שאומרים בחלק מקהילותינו. הוברפוניק בחרו לקחת יצירת מופת של מאסיב אטאק (Massive Attack) ולא סתם יצירה אלא את Unfinished Sympathy שחולל מהפיכה בעולם המוזיקה ובישר על פריצת עידן הטריפ-הופ. עוד יותר חששתי מהעובדה שנעמי וולפס (Noemie Wolfs) לא תשתווה לסולנית הקודמת שפרשה מההרכב ויותר מזה, שהתזמורת הסימפונית שתלווה את השיר תגרום לו להישמע מגוחך. התוצאה הייתה מפתיעה לטובה, הן מבחינת השירה של וולפס והן מבחינת העיבוד המוזיקלי. אמנם אני אוהב יותר את המקור, אבל גרסת הכיסוי הזו כלל לא מביישת את המקור

2012 במוזיקה: שירים שנשארו לי באוזן #3

עשרים שירים כבר מאחורינו ועכשיו הגיע הזמן לעוד עשירייה שנשארה לי באוזן השנה, תהנו....

חלק ראשון

חלק שני

21) Chairlift - Wrong Opinion

הפעם אנחנו מרחיקים לבולדר (Boulder) קולורדו, שם נפגשו באוניברסיטה קרולין פולאצ'ק (Caroline Polachek) ופטריק ווימברלי (Patrick Wimberly) שייסדו ביחד את הצמד Chairlift ומשם הדרך לברוקלין כבר הייתה יותר קצרה. אלבומם השלישי, Something, זכה לביקורות אוהדות מצאתו ונוגע בנגיעות אייטיזיות ואלקטרוניות רכות. Wrong Opinion הוא מפגש בין People Are People של דפש מוד (Depeche Mode) עם המילניום החדש וזה נשמע מצויין...

22) Patrick Watson - Lighthouse

פטריק ווטסון הוא האיש עם הקול הכי מלטף שאני מכיר בימים אלו. היכולת שלו לשיר ברכות חודרת מתחת לשכבות העור ונוגעת עמוק בחדרי הלב. יש משהו קסום במיתרי הקול של הבחור הזה, שבעצם מוביל להקה שקרויה על שמו ואף זכה יחד איתה בפרס מרקיורי היוקרתי על אלבומם השני, Close To Paradise. אלבומם הרביעי, Adventures In Your Own Backyard, שיצא השנה הוא אלבום שלא קל לעכל בשמיעה הראשונה, כך גם השיר Lighthouse שנשמע כמו שיר סטנדרטי של ההרכב עד שהחצוצרות הספרדיות מפתיעות ופורצות משום מקום אל תוך המלודיה של הפסנתר. בהתחלה זה נשמע כאילו מישהו התבלבל, אבל אחרי כמה האזנות זה מתחבר והופך להיות מעדן לאוזניים

23) Fionna Apple - Anything We Want

פיונה אפל כבר זכתה למקום של כבוד בתרבות האינדי הצפון אמריקאית. אחרי 16 שנים בסצינה היא הוציאה את אלבומה הרביעי אחרי שבע שנות שתיקה. ורק משם האלבום אפשר להבין שהיה לה הרבה מה להגיד, אחרת קשה להסביר את השם הארוך הזה (קחו נשימה...): The Idler Wheel Is Wiser Than The Driver Of The Screw And Whipping Cords Will Serve You More Than Ropes Will Ever Do (זהו...). האלבום לא הפיל אותי מהרגליים בשמיעה ראשונה וכנראה שייקח לי מעט זמן לעכל אותו, אבל השיר Anything We Want מדגים יפה את יכולותיה של נסיכת האינדי.

24) The National - I Need My Girl

אמנם השיר הזה יצא בסוף 2011, אבל בהחלט אפשר לכלול אותו בשנת 2012 (בדרך כלל נהוג כי שירי דצמבר נכללים בשנה שלאחר מכן...). דה נשיונל (The National) הם סוס בטוח. קשה להמר נגדם כי בדרך כלל מקבלים מהם תמורה הוגנת. I Need My Girl אולי יופיע באלבומם הבא (ואולי לא...) ומביא ביצוע אינטימי ורגיש לשיר אהבה יפהפה. נחכה לראות מה יצפון בתוכו האלבום שייצא ב-2013, אני כבר לא יכול לחכות

25) Kathleen Edwards - Chameleon/Comedian

קתלין אדוארדס פתחה לי את האוזניים בתחילת השנה הקודמת עם אלבומה הרביעי, Voyageur, שכבר אז הימרתי שיישאר כאחד האלבומים המוצלחים של השנה (וכך היה...). מההתחלה הייתה לי הרגשה שיש שם משהו מוכר בזמרת הקנדית הזו וכששמעתי שוב את Chameleon/Comedian הבנתי שברקע נשמע אחד מהקולות החשובים בעולם האינדי, הלא הוא ג'סטין ורנון (Justin Vernon) המופלא מבון איבר (Bon Iver). מסתבר, שהבחור הפיק לבת הזוג שלו את האלבום הנוכחי והתוצאה מעולה

26) The Xx - Chained

אחרי ההייפ העצום מאלבום הבכורה שלהם, הרבה אנשים האמינו שה-XX הם One Hit Wonder שייעלמו מהר לתוך מעמקיי הפלייליסט. אלבומם השני, Coexist, השתיק הרבה פיות כשסיפק טוויסט מעניין לעבר שירים אינטימיים ועירומים יותר. אחת התוצאות היא Chained שמשלב בהרמוניה מושלמת בין קולותיהם של רומי מדלי קרופט (romy Madley Croft) ואוליבר סים (Oliver Sim).

27) Andy Stott - Numb

אני לא מעריץ גדול של טכנו, כך שהמפגש עם אנדי סטוט (Andy Stott) היה די מקרי לאחר שקראתי ביקורת אוהדת בפיצ'פורק (Pitchfork) על אלבומו השלישי, Luxury Problems. כמה מעניין יכול להיות טכנו ממנצ'סטר? ובכן, מסתבר שהוא מייצר משהו יותר שקט וקרוב לטריפ-הופ, כך שבהחלט ניתן להתחבר למוזיקה הזו. Numb הוא נתיב טוב להתחיל בו.

28) Chromatics - Bird Of Paradise

גם הכרומטיקס (Chromatics) זכו לעדנה השנה עם אלבומם הרביעי, Kill For Love. הרביעייה הזו מפורטלנד הביאה מוזיקה מרעננת שנעה על מגוון רחב של סגנונות. Bird Of Paradise הוא שיר יפהפה שמאפשר לרות רדלט (Ruth Radelet) לפזר את קולה הנעים בחדר בו נשמעת המוזיקה של ציפור גן עדן

29) The Twilight Sad - Another Bed

הסקוטים חזרו השנה עם אלבום שלישי, No One Can Ever Know והראו שגם סקוטלנד על המפה. אם מתגברים על המכשול הלא פשוט של המבטא הכבד, מגלים הרכב מעניין שעושה שימוש מושכל במרכיבי אייטיז וגיטרות. Another Bed זה השיר שדפש מוד מעולם לא הוציאו ולכם נשאר רק להקשיב לו...שיר הריצה האולטימטיבי שלי ל-2012.

30) Black Marble - Static

פה מדובר בהרכב שממש לא מתבייש לעשות אייטיז, בעיקר עם גוון אפל שקרוב מאוד לג'וי דויז'ן (Joy Devision). בשנים האחרונות ניתן לראות כי יש יותר ויותר הרכבים שמנסים לחקות את אותו גל ששטף את בריטניה באותם שנים, בדרך כלל בצורה מגוחכת או לא מוצלחת. Black Marble מצליחים מעט יותר ואלבומם A Different Arrangement זכה להכרה שאכן ראויה לו. סביר להניח שעוד נשמע עליהם בשנים הבאות.

2012 במוזיקה: שירים שנשארו לי באוזן #2

ממשיכים עם סיכום המוזיקה לשנת 2012. אחרי החלק הראשון, שכלל כמה שירים שתפסו לי את האוזן השנה, מגיע החלק השני שמביא מוזיקה מנורווגיה, שבדיה, בריטניה וכמובן מארה"ב. אז בלי לקשקש יותר מדי, הנה העשירייה השנייה בסדרה. ולמי שאין ממש סבלנות, הלינק לפלייליסט רצוף של העשירייה ממש כאן

11) Sliegh Bells - Comback Kid

האלבום השני של אלקסיס קראוס (Alexis Krauss) ודרק מילר (Derek Miller) מברוקלין, Reign Of Terror, זכה לתשבוחות כשיצא בתחילת השנה. החבר'ה האלה מייצרים מוזיקה רועשת עם הרבה סינתיסייזרים ותופים אלקטרוניים, כשהקליפ הזה מדגים במידה רבה את התשוקה האמריקאית לנשק ומדוע אולי צריך לאסור אותה אחרי הטבח שהתרחש בבית הספר בקונטיקט השנה.

12) Beach House - Lazuli

גם השיר השני מגיע מצמד אמריקאי, הפעם מבולטימור (יש מוזיקה בבולטימור!), שנקרא Beach House. השנה הם הוציאו את אלבומם הרביעי Bloom שהמשיך את הקו המוזיקלי של דרים-פופ על סף האינדי רוק. ויקטוריה לגראנד (Victoria Legrand) מספקת את עיקר השירה ואלכס סקאלי (Alex Scally) אחראי על העיבודים והנגינה בעיקר כך ש-Lazuli בהחלט ממצה את השילוב המצויין ביניהם.

13) Sussanne Sundfor - White Foxes

סוזאן סונדפור (מקווה שכך הוגים זאת בעברית) מגיעה מנורווגיה, ארץ הפיורדים. בשנים האחרונות גדלה החשיפה למוזיקה שנעשית במדינות סקנדינביה מה שהנחית לנו את סיגור רוס (Sigur Ros) ומום (Mum) המופלאים מאיסלנד הרחוקה. השיר White Foxes לקוח מתוך אלבומה החמישי! של הזמרת בת ה-26, שנקרא The Silicone Veil והיא זוכה לפופולאריות לא מעטה בארץ מוצאה. הקליפ לא מומלץ לבעלי לב חלש, אבל הוא אחד היפים והמרגשים שראיתי השנה וככל הנראה השיר הטוב ביותר ששמעתי (ותודה לגיאחה על החשיפה הראשונית...)

 

14) First Aid Kit - Dance To Another Tune


ממשיכים בסקנדינביה ועוברים לשוודיה, שהופכת להיות מעצמת אינדי-פופ לא פחות מאשר היא הייתה מעצמת אירוויזיון. בשנים האחרונות, שוודיה היא לא רק אבבא (ABBA), רוקסט (Roxette) או הקרדיגנס (The Cardigans) אלא הרבה מאד קולות מגוונים ומעניינים. First Aid Kit הוא צמד אחיות-זמרות בשם ג'ואנה וקלרה סודרברג (Johanna and Klara Soderberg) שהוציאו בתחילת השנה את אלבומן השני, The Lion's Roar, מתוכו בחרתי את השיר היפהפה הזה.

 

15) Bill Fay - Jesus Etc

האם אפשר להיעלם למשך 41 שנים ואז לחזור לתודעה? תשאלו את ביל פיי, אמן קאנטרי-פולק בריטי שלא השמיע את קולו כמעט מאז 1971, כשסיים את חוזהו בחברת התקליטים בה היה באותה עת. עם הזמן הוא הפך להיות מעין אגדת פולק, דוגמת ניק דרייק (Nick Drake), אבל עם הבדל אחד קטנטן, הוא חי.... ופתאום, כמו בסיפורי מעשייה, יצר איתו קשר ג'ף טווידי (Jeff Tweedy), סולם ווילקו (Wilco) וגרם לו לחזור לשיר. ואיזה אלבום מדהים הוא הוציא השנה, אחרי יותר מארבעה עשורים, בשם Life Is People. השיר הזה הוא המחווה הקטנה שלו לווילקו של טווידי עם חידוש לשים Jesus Etc., כנראה הקאמבק המרגש של השנה שלא שמעתם עליו...

16) Elbow - Buffalo Ghosts

אין הרבה להקות בעולם שיכולות להוציא אלבום B-Sides שיישמע כמו אלבום אולפן רגיל הממתין לשיגור לתחנות הרדיו ולסטרימינג האינטרנטי. אחת הלהקות שמסוגלות להכניס ולהוציא שירים מאלבומים מבלי להבדיל כמעט ברמתם היא אלבו (Elbow) הבריטית, שאני לא מתבייש לומר שהן אחת האהובות עליי כיום. השנה הם הוציאו את Dead In The Boot ממנו היה די קשה לבחור מה להשמיע, אז הלכתי על רוחות הרפאים של הבאפלוס.

17)  Bat For Lashes - Laura

האי הבריטי ניפק השנה עוד כמה שירים יפהפיים. השיר Laura לקוח מתוך אלבומה השלישי של Bat For Lashes המוכשרת, שנקרא The Haunted Man. בלדת פסנתר שקטה שנמתחת אל מעבר לגבולות הפנטזיה הסטנדרטיים שהיא טווה באלבומיה. האלבום הנוכחי מהווה התפתחות יפה של הזמרת הזו, שאולי חתרה יותר לכיוון המיינסטרים, אבל עושה זאת בדרכה שלה.

18) Regina Spektor - All The Rowboats

רגינה ספקטור כבר הגיעה למיינסטרים. בזכות אלבומה Begin To Hope היא הפכה להיות בת השכן הנחמדה ששרה שירים מתקתקים תוך הפגנת הוירטואוזיות שלה על הפסנתר. What We Saw From The Cheap Seats ששוחרר השנה הוא ניסיון לצאת מעט מהמסגרות אליה תחבו אותה הביקורות האחרונות ואין מוצלח מהשיר All The Rowboats כדי לסייע לה במשימה. ספקטור מחברת כאן היטב את צלילי הפסנתר הקלאסיים עם ביטים אלקטרוניים ושירה צלולה שמייצרים אווירה אפלולית ומסקרנת. אחלה שיר.

19) Jessie Ware - Wildest Moments

אלבום הבכורה של ג'סי וויר (Jessie Ware) היה אחד האלבומים המסקרנים ששמעתי השנה. אני לא כל כך אוהב מוזיקה שחורה ולא ממש מתחבר לתרבות הגנגסטה שהיא מאד ערסית והפכה להיות נדבך משמעותי בתרבות האמריקאית (תראו את ההערצה שזוכים לה השנה קנדריק לאמאר ופרנק אושן). וויר מייצרת משהו על גבול הסול והדרים-פופ הלבן וזה פשוט נשמע מדהים. ממליץ לכל אחד לפנות מעט זמן כדי להקשיב ל-Devotion המעולה שלה, שהוא אחד מאלבומי הבכורה הטובים של השנה

20) Soulsavers - Longest Day

דייב גהאן (Dave Gahan) די פישל ברוב הפרוייקטים שהוא הלך אליהם ולא נקראו דפש מוד (Depeche Mode). קריירת הסולו שלו לא התרוממה לגבהים יוצאי דופן וגם להקת המקור שלו די מדשדשת בשנים האחרונות (והוואי על להקות שבשיאן לדשדש כמוה). החיבור עם שומרי הנפשות עשה לו רק טוב, לא פחות מאשר הוא עשה למארק לאנגן באלבומיהם הקודמים. גהאן מביא את דפש מוד לשירים ושומרי הנפשות מביאים את האלקטרוניקה הרכה ויחד הם יצרו אלבום שזכה למעט מדי תהודה, The Light The Dead See, ממנו בחרתי את השיר המעולה הזה

2012 במוזיקה: שירים שנשארו לי באוזן #1

הנה חלפה לה עוד שנה מוזיקלית והגיע הזמן לסכם. כמו כל שנה אני מביא 50 שירים שנשארו לי באוזן השנה וימשיכו כנראה לשנים הבאות ועוד 10 גרסת כיסוי ששוה להקשיב להן מהשנה אחרונה. אז בלי ללרשום יותר מדי מילים מיותרות, הנה החלק הראשון מתוך שישה, המשך יבוא..... 

1) Sharon Van-Etten - Serpents

שרון ואן אטן היא אחת הזמרות האהובות עליי, מעין פי ג'יי הארווי רק טיפה פחות מחוספסת. אולי בגלל זה אהבתי את Serpents מתוך אלבומה השלישי, Tramp, שיצא השנה. אולי זה בגלל שמדובר בשיר שמשלב כמה מהקולות המעניינים של אמריקה, החל מג'וליאנה בארוויק (Julianna Barwick), ג'ן ווסנר (Jenn Wasner) מ-Wye Oak והאחים דסנר מהנשיונל (The National). התוצאה היא השיר הכי רועם של שרון ואן אטן כך שאי אפשר להישאר אדיש לקצב שלו

2) Grizzly Bear - Half-Gate 

גריזלי בר מסתובבים כבר הרבה זמן בסצנה של ברוקלין, בירת האינדי הבלתי-מעורערת של ארצות הברית. בעוד דניאל רוזן (Daniel Rossen) הוציא בעצמו EP לא רע, האלבום השלישי שלהם, Shields, הוא דוגמא ליצירה שקשה להפריד בין חלקיה, בעיקר כשכולם נשמעים כל כך טוב. מעל כולם בלט דווקא Half-Gate שמתחבא במעמקי האלבום. אהבתי במיוחד את המקצב של התופים ואת השירה הזכה של רוזן, חתיכת שיר!

3) School Of Seven Bells - Lafaye

ממשיכים לטייל בניו-יורק ומגיעים קצת לאינדי-פופ מעורבב עם דרים-פופ. הפעם מדובר בשלישייה שמורכבת מהתאומות הזהות אלחנדרה וקלאודיה דה-הזה (Claudia and Alejandra Dehaze) שחברו לבנג'מין קרטיס (Benjamin Curtis) ויחד הם הוציאו שלושה אלבומים, כשהאחרון שבהם, Ghostory, הוא בהחלט אלבום לא רע, מתוכו אהבתי את Lafaye שמשרה אווירה מכושפת מעט

4) Sigur Ros - Fjogur Piano

ואם כבר מדברים על אווירה מכושפת, אי אפשר שלא להרחיק עד איסלנד, לאלבום השישי של הקוסמים מריקוויק (פעם אני עוד אבקר שם, חייב!). אמנם Valtari לא זכה לתשואות שזכו אלבומיהם הראשונים של ההרכב הנסיוני הזה, אבל שווה להרחיק עד הרצועה האחרונה שפירושה "ארבעה פסנתרים", יצירת מופת של כמעט שמונה דקות אינסטרומנטליות ששווה לשקוע איתן בשינה בימי החורף הבאים עלינו לטובה

5) Tame Impala - Feels Like We Only Go Backwards

אני חושב שההייפ סביב ההרכב הזה מפרת', אוסטרליה הוא קצת מוגזם, אבל יש להם מה להציע באלבום השני שלהם Lonerism. המבקרים של אתרי האינדי טוענים כי כך תישמע מוזיקת העתיד ומצביעים עליהם כמסמני הדור הבא. לי הם נשמעים קצת יותר קרובים לפליימינג ליפס (Flaming Lips) ו-Feels Like We Only Go Backwards בהחלט היה יכול להיכלל באחד האלבומים שלהם.

6) Julia Holter - Our Sorrows

ממשיכים עם זמרת נוספת עם קולות מכשפים. יש שכבר הישוו אותה ללורי אנדרסון (Laurie Anderson), אבל אני חושב שהיא הרבה יותר מעניינת עם קול שמיימי ועיבודים עשירים. אלבומה השני Ekstasis שיצא במרץ השנה מספק כמה רגעים משובחים, אבל Our Sorrows נמצא מעל כולם, בעיקר לאור העובדה שהוא מחבר יחדיו את צלילי היום יום של בית קפה, כפיות משקשקות בתוך כוסות ומלצרים מפטפטים עם האורחים לצד השמיימיות בקולה של הולטר.

7) Liars - No. 1 Against The Rush

כששמעתי את האלבומים הראשונים של Liars הם נשמעו לי רועשים מדי וממש לא מעניינים. באלבומם השישי, WIXIW, הם עשו שינוי מהותי שייצר אלבום שהאוזן כבר מצליחה לסבול. No. 1 Against The Rush הוא שילוב של ג'וי דיויז'ן (Joy Division) וניו אורדר (New Order), מה שהפך אותו לאחד משירי הריצה המועדפים שלי השנה.

8) Perfume Genius - All Waters

"גאון הבשמים" הוא למעשה שם הבמה של מייק הדרס (Mike Hadreas) שמייצר מוזיקה אינטימית, עם נוכחות בולטת של סינתיסייזר. אלבומו השני Put Your Back N 2 מביא מכיל בתוכו כמה קטעים קסומים, אך היפה שבהם הוא שיר כמעט עירום, All Waters, בו הוא מדבר בגלוי על זהותו המינית ועל הרצון לתת לה דרור. מקסים.

9) Archive - Damage

אף אחד לא ממש הבחין בכך שאחד מהרכבי הפרוג-רוק, טריפ-הופ הטובים בעולם הוציא השנה אלבום תשיעי. ובכן, האלבום With Us Until You're Dead הוא המשך ישיר של האלבומים הדיסטופיים של ההרכב, שמנסים לכתוב את אורוול מחדש דרך הטקסטים של אלבומיהם האחרונים, Controlling Crowds ו-Lights. כיוון שמדובר באלבום קונספט, קשה לתלוש ממנו רק רצועה אחת ולנתק אותה מההקשר המלא של היצירה. Damage יכול גם לעמוד בפני עצמו וגם לייצג את הרעיון של היצירה כולה, שווה הקשבה

10) Wake Owl - Gold

את החלק הזה סוגר הרכב מקנדה, שהוציא השנה EP ראשון ודי מבטיח, מתוכו שיר הנושא Gold תפס את אוזניי ובהחלט מבשר רק טוב לגבי הבאות. 

האריה והקוברה: 25 שנים לאלבום הבכורה של שינייד או'קונור

בגיל 20, בחודש השביעי להריונה, הייתה צריכה שייניד או'קונור (Sinead O'connor) להתמודד עם הפקת אלבום הבכורה שלה. זמן קצר לפני כן היא נפרדה מהמפיק הוותיק, מיק גלוסופ (Mick Glossop) עקב חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור על אופיו של האלבום. החברה החליטה להעניק בידיה ובידי קווין מולוני (Kevin Moloney) את ההפקה והשאר היסטוריה. אלבום הבכורה של שינייד או'קונור שיצא באותה שנה ונקרא "האריה והקוברה" (The Lion And The Cobra), היה בהחלט בשורה מרעננת בשדה המוזיקה הנשית באירלנד ובכלל. לא עוד שירה מתחסדת אלא שירה נשכנית של אישה-ילדה מועצמת שלא מפחדת לשיר על אהבה בקנה אחד עם מלחמה. גם עכשיו, במבט רטרוספקטיבי על האלבום שחוגג ב-4 לנובמבר 25 שנים לצאתו לחנויות, אפשר בקלות להאזין אליו ולהתחבר לאמירות שלו. בשבוע האחרון יצא לי להקשיב שוב לאלבום ובחרתי ממנו חמש רצועות שבהחלט שווה לחזור אליהן גם היום. 

Mandinka

אי אפשר לדבר על האלבום הזה של שינייד או'קונור, שמכר מעל 2.5 מליון עותקים, מבלי להתייחס ל-Mandinka. השיר הצליח לחדור לרשימות ההשמעה הבריטיות והאיריות ולהגיע עד המקום ה-17 בשניהם. אמנם היה זה הסינגל השני, אחרי Troy (שעוד יוזכר בהמשך...), אבל הוא זכה לחשיפה אמריקאית משמעותית לאחר הופעה בתוכניתו של דיוויד לטרמן, מה שהפך אותה ללהיט קולג'ים באותה שנה. המקצב של השיר מצוין, כולל התיפוף של ג'ון ריינולדס (John Reynolds), שהיה אבי הילד שנשאה ברחמה בעת הקלטת האלבום. מאוחר יותר היא הודתה ששאבה את ההשראה לשיר מספרו של אלכס היילי (Alex Haley) בשם "שורשים" (Roots) שמספר על בן שבט המנדינקה, שנשבה ומועבר לאמריקה בתחילתה של הסאגה המשפחתית ההיא. בכל אופן, שיר נפלא!

Just Like U Said It Would B

בשונה משאר השירים, הקצביים יותר באלבום, מדובר בשיר אהבה יחסית רגיל ששוזר בתוכו את התקווה הקטנה לחזור לחיק אוהב סוף יום עבודה, בדיוק כמו שהוא הבטיח לה (ריינולדס?). השיר שוזר בתוכו פרטים ביוגרפיים של שינייד, שמבקשת מאהובה להיות לה לאם (אמה נהרגה בתאונת דרכים מספר שנים לפני כן, דבר שהשפיע רבות עליה), מבקשת ממנה להמתין לה לאחר שהיא פוסעת במורד מדרגות הבמה וכשכל הרעש של הקהל כלה. העיבוד הוא מינימליסטי, אך מראה שאו'קונור מצליחה להחזיק גם שירים סטנדרטיים יותר.

Jackie

ג'קי הוא השיר שפותח את האלבום בנופך דרמטי שמעיד על הבאות. מדובר בבחור שירד לים ולא שב ומגולל את תחושותיה של אהובתו, שנותרה להמתין לו על החוף, מסרבת להאמין שהוא לא ישוב. בינתיים חולפות השנים והיא מוסרת את נשמתה לבורא, אך רוח הרפאים שלה ממשיכה לרדת אל החוף, להזיל דמעות בתקווה שג'קי ישוב להוביל אותה לחופים שלא נראו עוד מעולם. השיר נשמע כמו רוח שנושבת ומתגברת, מדמה את רוחות הים הסוערות שלקחו את אותו ג'קי אליהן למרות שהכיר את הים ככף ידו, ונוטע בי צמרמורת כל פעם מחדש. 

Drink Before The War

השיר היפהפה הזה לוקח אותנו לסיבוב בחנויות הליקר של דבלין, בהן מתכנסים לוחמים לשעבר לספר על מעלליהם במלחמות העבר. ההתרפקות הזו על העבר וההתמכרות לטיפה המרה של אותם אנשים שעברם בוהק מעתידם, גרם לי להרהר על מרכזיות הצבא בישראל, שגורמת גם לחלקנו, בעיקר הלוחמים שבינינו, להיזכר בערגה באותם ימים בהם לחמנו/הנחנו מארב/עמדנו במחסום (מחק את המיותר). השיר מדבר על טשטוש הרגשות והתאבנות הלבבות שנגרמה לאותם לוחמים, שמעדיפים להשתכר מדי ערב לפני המלחמה הבאה ולא לשהות עם האנשים החשובים האחרים בחייהם...

Troy

בחרתי לסיים עם הסינגל הראשון ששחררה או'קונור, שיר שלא זכה להצלחה גדולה אלא רק כאשר עבר עיבוד לגרסת דאנס ב-2002 וזכה לעדנה מחודשת. מעטים יודעים שהשיר נשען על המטאפורה של טרויה כפי שמוצגת בשירו של וויליאם באטלר ייטס (William Butler Yates), המשורר הבריטי הידוע בשירו "אין טרויה שנייה" (No Second Troy). ובשיר הזה, היא מספרת על רומן חפוז שהתרחש (או לא...) בדבלין הגשומה ומשלבת דימויים מעולם הפנטזיה דוגמת "עוף החול" שקם לתחייה מתוך העפר וטרויה שמוזכרת במיתולוגיה כסיפור מפתח לבגידה של האויב על ידי הכנסת סוס מעץ לתוך ביצורי העיר ולהכריע אותה מבפנים. אין הרבה זמרות שמביאות כל כך הרבה עושר לשיר אחד גם היום ואני מקווה שאגדת "עוף החול" תקרה גם לשינייד והיא תצליח להחלים מהמשבר הנפשי בו היא מצויה, שגרם לה לבטל את סיבוב ההופעות הנוכחי שלה. 

פלייליסט - נייק בלילה 2012

מירוץ נייק בלילה יזנק ביום שלישי הקרוב. אחרי מספר שבועות של אימונים, הצלחתי להגיע למרחק הרלוונטי ונשארה רק מטלה אחרונה, להכין פלייליסט שילווה את הריצה לכל אורכה. היו לי הרבה שירים בהתחלה ודי מהר הבנתי שלאו דווקא אבחר את השירים שאני הכי אוהב, אלא שירים שיתאימו לקצב של העיר, שמתמלאת ברצים לערב אחד. אז אמנם הרבה שירים לא יהיו בפלייליסט הזה, אבל מה שבטוח יש אחלה מוזיקה שתתאים למקצב של הריצה הנפלאה הזו שתסתיים עם Unfinished Sympathy של Massive Attack, שלא יכול להיות טוב ממנו כמגביר מוטיבציה. תהנו ונתראה על קו הזינוק ובתקווה בסיומו....

1) שיר זינוק: TV On The Radio - Wolf Like Me

2) Blur - Song #2

3)  The Twilight Sad - Another Bed

4)  British Sea Power - A Forest (The Cure Cover

5)  Metric - Dead Disco

6)  Dum Dum Girls - There's A Light That Never Goes Out (The Smiths Cover


7) The Arcade Fire - Poupee De Cire, Poupee De Son

8) The Drowners - While My Guitar Gently Weeps (The Beatles Cover

9) The New Pornographers - Your Hands

10) The National - Available

11) Archive - Sane (Live At Zenith

12) Black Rebel Motorcycle Club - Not What You Wanted

13) Pearl Jam - Porch

14) Sharon Van-Etten - Serpents

15) Liars - No. 1 Against The Rush

16) שיר סיום: Massive Attack - Unfinished Sympathy (Live At The Royal Albert Hall

חמש עשרה שנה ל-"פורטיסהד" של פורטיסהד

רוב מבקרי המוזיקה מזהירים כי לאחר אלבום בכורה מבטיח, מגיעה בדרך כלל נפילה כואבת לתוך אלבום שני שאינו מצליח להתנשא לגבהיו של הראשון. האמנים שצולחים את משבר האלבום השני בדרך כלל מצליחים להתיישר ולהוציא עוד כמה אלבומים מוצלחים, אך רבים מהם לא מצליחים לשחזר את הצלחת האלבום הראשון. פורטיסהד (Portishead), ממבשרי הטריפ-הופ של בריסטול העשנה, עם הזמרת המצוינת בת' גיבונס (Beth Gibbons), הגיטריסט והקלידן אדריאן אוטלי (Adrian Utley) ו-"המוח" מאחורי הלהקה, ג'ף בארו (Jeoff Barrow), הוציאו אלבום בכורה מופתי בשם Dummy, שהפך להיות אבן דרך בטריפ-הופ הרך של אמצע שנות ה-90. שלוש שנים הם שקדו לאחר מכן על האלבום השני שלהם, Portishead, שזימן הפתעה מסקרנת למי שציפה לקבל את האלבום הקודם בגרסא אחרת. במקום לקבל אלבום מתוק-מריר, הם קיבלו את החבילה המלאה. לא עוד בריסטול הגשומה והאפלולית, אלא לוס אנג'לס של בלייד ראנר (Blade Runner), על כל הניכור והטכנולוגיה העילית שלה. הכיוון הקודר הזה הוליד אלבום מדהים שחייבים להאזין לו מספר פעמים כדי להבין את החכמה שטמונה בו, החל ממבט הבוקר (Cowboy) שנעלם מנופיה של אמריקה אט-אט ועד המבט המערבי ששופט את העולם לפי אמות המידה שלו (Western Eyes). התקשיתי לבחור רק חמישה שירים שיהוו טעימות קטנות ממנו, חמש עשר שנה ויום אחרי צאתו לשוק, בתקווה שאולי יולידו האזנה מלאה.

Half Day Closing

בחרתי לפתוח דווקא עם הרצועה הרביעית מהאלבום, שמייצגת את החוויה הכוללת שהוא מנסה להקנות. הלחן מתחיל עם בס גלמוד שמנגן לקולה של רוח אלקטרונית שנושבת ברקע. "בימים ההם, ימי הזהב ההם, בהם כל אחד ידע מה שהוא רוצה, הם אינם עוד כאן", מקוננת בת' גיבונס דרך פילטר במרסק את קולה לאורך כל השיר ומעניק לו גוון רובוטי. בלייד ראנר כבר כאן, לא צריך להמתין ללוס אנג'לס של 2019 כפי שפיליפ ק. דיק (Philip K. Dick) הגה במוחו המבריק בספר אודות חלומותיהם האנדרואידים של הכבשים החשמליות. מי שמאזין להופעה החיה שלהם ברוזלנד (Roseland) שהוקלטה לאחר צאת האלבום מבין שלא במקרה הם משמיעים סקרץ' של מוזיקת מצעדים אמריקאית בסוף השיר הזה. 

Cowboys

דילוג אחורה לרצועה שפותחת את האלבום מזכיר במידה מסוימת דילוג לאחור למעשייה של המערב הפרוע האמריקאי, רגע לפני שאחד הבוקרים יוצא למאבק על חייו בדו-קרב אקדחים. האלקטרוניקה יחד עם נעימות הרקע שמזכירות נעימות מערבונים ישנים מימי אניו מוריקונה (Enio Morricone), כפי שהיו נשמעות עם כמה סקרצ'ים נאמנים של בארו. שיר שקצת קשה לעכל בהתחלה, אבל אחר כך קשה להתנתק ממנו והוא מתגלגל באוזן כמה ימים לאחר מכן.

Undenied

הוא השיר הרגוע באלבום הזה, גיבונס מרשה לעצמה להיות נינוחה יותר לחוף את אשר על ליבה. כן, יש גם שירי אהבה שיכולים להישמע אחרת מהשירים שמושמעים בתחנות המיינסטרים. בארו מצליח לתזמן היטב את הקלידים עם התיפוף הקצוב של מכונת התופים האלקטרונית והשריטות הקטנות על תקליטי הויניל שהוא כל כך אוהב לבצע עוד מימי Dummy המופלא. אולי השיר היחיד שאפשר לומר שברח מהאלבום הקודם לאלבום הנוכחי ואיזו בריחה נפלאה זו....

Over

היה הסינגל השני שיצא מהאלבום ויש בו את כל המרכיבים שההרכב מצליח להביא בשיאו. התחלה שקטה עם מעט מאד כלים והקול של גיבונס ככלי מרכזי ומוביל. ואז לאט לאט זה מתעצם עם התופים והסקרצ'ים ואז הגיטרה החשמלית של אוטלי שנכנסת כשהיא מודה שהכל נגמר... הקליפ שמזכיר סצנות מ-1984 של אורוול בצירוף עם קריאה של הפאנאופטיקון של בנת'אם הוא אחד הקליפים המינימליסטיים הטובים שראיתי (ובגללו, גם רכשתי את הדיסק דאז)

Western Eyes

ואחרי כל הרעש שבוקע לאורך האלבום, מגיעה פתאום רצועה שנלקחה מזמן אחר. היא מספרת על המבט המערבי ועל האופן שבו הוא מביט על העולם, מסמפל לתוכו רצועה של שיר שנשמע כאילו נלקח משנות ה-50 ומעניק את הקרדיט לקול הגברי היחיד שיש באלבום הזה להרכב אלמוני ששמו Sean Atkins Experience. אבל מי שיחטט טוב טוב באינטרנט לא יעלה זכר לאותו הרכב.. מדובר בעצם בחיקוי של חיקוי של איך ששיר אמור להישמע בשנות ה-50 וזה נשמע כל כך משכנע ששומעים את הקול של הזמר (שכעת כבר לא ניתן לדעת מיהו קורא: I Feel so cold, On hookers & gin, this mess we're in"). מפתיע שגיבונס מפנה את המבה לקול אחר בסוף האלבום ואולי זו הגדולה שבה, לתת מקום למשהו מפתיע ולא להגיע לסיום בעצמה.