2012 במוזיקה: שירים שנשארו לי באוזן #1

הנה חלפה לה עוד שנה מוזיקלית והגיע הזמן לסכם. כמו כל שנה אני מביא 50 שירים שנשארו לי באוזן השנה וימשיכו כנראה לשנים הבאות ועוד 10 גרסת כיסוי ששוה להקשיב להן מהשנה אחרונה. אז בלי ללרשום יותר מדי מילים מיותרות, הנה החלק הראשון מתוך שישה, המשך יבוא..... 

1) Sharon Van-Etten - Serpents

שרון ואן אטן היא אחת הזמרות האהובות עליי, מעין פי ג'יי הארווי רק טיפה פחות מחוספסת. אולי בגלל זה אהבתי את Serpents מתוך אלבומה השלישי, Tramp, שיצא השנה. אולי זה בגלל שמדובר בשיר שמשלב כמה מהקולות המעניינים של אמריקה, החל מג'וליאנה בארוויק (Julianna Barwick), ג'ן ווסנר (Jenn Wasner) מ-Wye Oak והאחים דסנר מהנשיונל (The National). התוצאה היא השיר הכי רועם של שרון ואן אטן כך שאי אפשר להישאר אדיש לקצב שלו

2) Grizzly Bear - Half-Gate 

גריזלי בר מסתובבים כבר הרבה זמן בסצנה של ברוקלין, בירת האינדי הבלתי-מעורערת של ארצות הברית. בעוד דניאל רוזן (Daniel Rossen) הוציא בעצמו EP לא רע, האלבום השלישי שלהם, Shields, הוא דוגמא ליצירה שקשה להפריד בין חלקיה, בעיקר כשכולם נשמעים כל כך טוב. מעל כולם בלט דווקא Half-Gate שמתחבא במעמקי האלבום. אהבתי במיוחד את המקצב של התופים ואת השירה הזכה של רוזן, חתיכת שיר!

3) School Of Seven Bells - Lafaye

ממשיכים לטייל בניו-יורק ומגיעים קצת לאינדי-פופ מעורבב עם דרים-פופ. הפעם מדובר בשלישייה שמורכבת מהתאומות הזהות אלחנדרה וקלאודיה דה-הזה (Claudia and Alejandra Dehaze) שחברו לבנג'מין קרטיס (Benjamin Curtis) ויחד הם הוציאו שלושה אלבומים, כשהאחרון שבהם, Ghostory, הוא בהחלט אלבום לא רע, מתוכו אהבתי את Lafaye שמשרה אווירה מכושפת מעט

4) Sigur Ros - Fjogur Piano

ואם כבר מדברים על אווירה מכושפת, אי אפשר שלא להרחיק עד איסלנד, לאלבום השישי של הקוסמים מריקוויק (פעם אני עוד אבקר שם, חייב!). אמנם Valtari לא זכה לתשואות שזכו אלבומיהם הראשונים של ההרכב הנסיוני הזה, אבל שווה להרחיק עד הרצועה האחרונה שפירושה "ארבעה פסנתרים", יצירת מופת של כמעט שמונה דקות אינסטרומנטליות ששווה לשקוע איתן בשינה בימי החורף הבאים עלינו לטובה

5) Tame Impala - Feels Like We Only Go Backwards

אני חושב שההייפ סביב ההרכב הזה מפרת', אוסטרליה הוא קצת מוגזם, אבל יש להם מה להציע באלבום השני שלהם Lonerism. המבקרים של אתרי האינדי טוענים כי כך תישמע מוזיקת העתיד ומצביעים עליהם כמסמני הדור הבא. לי הם נשמעים קצת יותר קרובים לפליימינג ליפס (Flaming Lips) ו-Feels Like We Only Go Backwards בהחלט היה יכול להיכלל באחד האלבומים שלהם.

6) Julia Holter - Our Sorrows

ממשיכים עם זמרת נוספת עם קולות מכשפים. יש שכבר הישוו אותה ללורי אנדרסון (Laurie Anderson), אבל אני חושב שהיא הרבה יותר מעניינת עם קול שמיימי ועיבודים עשירים. אלבומה השני Ekstasis שיצא במרץ השנה מספק כמה רגעים משובחים, אבל Our Sorrows נמצא מעל כולם, בעיקר לאור העובדה שהוא מחבר יחדיו את צלילי היום יום של בית קפה, כפיות משקשקות בתוך כוסות ומלצרים מפטפטים עם האורחים לצד השמיימיות בקולה של הולטר.

7) Liars - No. 1 Against The Rush

כששמעתי את האלבומים הראשונים של Liars הם נשמעו לי רועשים מדי וממש לא מעניינים. באלבומם השישי, WIXIW, הם עשו שינוי מהותי שייצר אלבום שהאוזן כבר מצליחה לסבול. No. 1 Against The Rush הוא שילוב של ג'וי דיויז'ן (Joy Division) וניו אורדר (New Order), מה שהפך אותו לאחד משירי הריצה המועדפים שלי השנה.

8) Perfume Genius - All Waters

"גאון הבשמים" הוא למעשה שם הבמה של מייק הדרס (Mike Hadreas) שמייצר מוזיקה אינטימית, עם נוכחות בולטת של סינתיסייזר. אלבומו השני Put Your Back N 2 מביא מכיל בתוכו כמה קטעים קסומים, אך היפה שבהם הוא שיר כמעט עירום, All Waters, בו הוא מדבר בגלוי על זהותו המינית ועל הרצון לתת לה דרור. מקסים.

9) Archive - Damage

אף אחד לא ממש הבחין בכך שאחד מהרכבי הפרוג-רוק, טריפ-הופ הטובים בעולם הוציא השנה אלבום תשיעי. ובכן, האלבום With Us Until You're Dead הוא המשך ישיר של האלבומים הדיסטופיים של ההרכב, שמנסים לכתוב את אורוול מחדש דרך הטקסטים של אלבומיהם האחרונים, Controlling Crowds ו-Lights. כיוון שמדובר באלבום קונספט, קשה לתלוש ממנו רק רצועה אחת ולנתק אותה מההקשר המלא של היצירה. Damage יכול גם לעמוד בפני עצמו וגם לייצג את הרעיון של היצירה כולה, שווה הקשבה

10) Wake Owl - Gold

את החלק הזה סוגר הרכב מקנדה, שהוציא השנה EP ראשון ודי מבטיח, מתוכו שיר הנושא Gold תפס את אוזניי ובהחלט מבשר רק טוב לגבי הבאות. 

האריה והקוברה: 25 שנים לאלבום הבכורה של שינייד או'קונור

בגיל 20, בחודש השביעי להריונה, הייתה צריכה שייניד או'קונור (Sinead O'connor) להתמודד עם הפקת אלבום הבכורה שלה. זמן קצר לפני כן היא נפרדה מהמפיק הוותיק, מיק גלוסופ (Mick Glossop) עקב חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור על אופיו של האלבום. החברה החליטה להעניק בידיה ובידי קווין מולוני (Kevin Moloney) את ההפקה והשאר היסטוריה. אלבום הבכורה של שינייד או'קונור שיצא באותה שנה ונקרא "האריה והקוברה" (The Lion And The Cobra), היה בהחלט בשורה מרעננת בשדה המוזיקה הנשית באירלנד ובכלל. לא עוד שירה מתחסדת אלא שירה נשכנית של אישה-ילדה מועצמת שלא מפחדת לשיר על אהבה בקנה אחד עם מלחמה. גם עכשיו, במבט רטרוספקטיבי על האלבום שחוגג ב-4 לנובמבר 25 שנים לצאתו לחנויות, אפשר בקלות להאזין אליו ולהתחבר לאמירות שלו. בשבוע האחרון יצא לי להקשיב שוב לאלבום ובחרתי ממנו חמש רצועות שבהחלט שווה לחזור אליהן גם היום. 

Mandinka

אי אפשר לדבר על האלבום הזה של שינייד או'קונור, שמכר מעל 2.5 מליון עותקים, מבלי להתייחס ל-Mandinka. השיר הצליח לחדור לרשימות ההשמעה הבריטיות והאיריות ולהגיע עד המקום ה-17 בשניהם. אמנם היה זה הסינגל השני, אחרי Troy (שעוד יוזכר בהמשך...), אבל הוא זכה לחשיפה אמריקאית משמעותית לאחר הופעה בתוכניתו של דיוויד לטרמן, מה שהפך אותה ללהיט קולג'ים באותה שנה. המקצב של השיר מצוין, כולל התיפוף של ג'ון ריינולדס (John Reynolds), שהיה אבי הילד שנשאה ברחמה בעת הקלטת האלבום. מאוחר יותר היא הודתה ששאבה את ההשראה לשיר מספרו של אלכס היילי (Alex Haley) בשם "שורשים" (Roots) שמספר על בן שבט המנדינקה, שנשבה ומועבר לאמריקה בתחילתה של הסאגה המשפחתית ההיא. בכל אופן, שיר נפלא!

Just Like U Said It Would B

בשונה משאר השירים, הקצביים יותר באלבום, מדובר בשיר אהבה יחסית רגיל ששוזר בתוכו את התקווה הקטנה לחזור לחיק אוהב סוף יום עבודה, בדיוק כמו שהוא הבטיח לה (ריינולדס?). השיר שוזר בתוכו פרטים ביוגרפיים של שינייד, שמבקשת מאהובה להיות לה לאם (אמה נהרגה בתאונת דרכים מספר שנים לפני כן, דבר שהשפיע רבות עליה), מבקשת ממנה להמתין לה לאחר שהיא פוסעת במורד מדרגות הבמה וכשכל הרעש של הקהל כלה. העיבוד הוא מינימליסטי, אך מראה שאו'קונור מצליחה להחזיק גם שירים סטנדרטיים יותר.

Jackie

ג'קי הוא השיר שפותח את האלבום בנופך דרמטי שמעיד על הבאות. מדובר בבחור שירד לים ולא שב ומגולל את תחושותיה של אהובתו, שנותרה להמתין לו על החוף, מסרבת להאמין שהוא לא ישוב. בינתיים חולפות השנים והיא מוסרת את נשמתה לבורא, אך רוח הרפאים שלה ממשיכה לרדת אל החוף, להזיל דמעות בתקווה שג'קי ישוב להוביל אותה לחופים שלא נראו עוד מעולם. השיר נשמע כמו רוח שנושבת ומתגברת, מדמה את רוחות הים הסוערות שלקחו את אותו ג'קי אליהן למרות שהכיר את הים ככף ידו, ונוטע בי צמרמורת כל פעם מחדש. 

Drink Before The War

השיר היפהפה הזה לוקח אותנו לסיבוב בחנויות הליקר של דבלין, בהן מתכנסים לוחמים לשעבר לספר על מעלליהם במלחמות העבר. ההתרפקות הזו על העבר וההתמכרות לטיפה המרה של אותם אנשים שעברם בוהק מעתידם, גרם לי להרהר על מרכזיות הצבא בישראל, שגורמת גם לחלקנו, בעיקר הלוחמים שבינינו, להיזכר בערגה באותם ימים בהם לחמנו/הנחנו מארב/עמדנו במחסום (מחק את המיותר). השיר מדבר על טשטוש הרגשות והתאבנות הלבבות שנגרמה לאותם לוחמים, שמעדיפים להשתכר מדי ערב לפני המלחמה הבאה ולא לשהות עם האנשים החשובים האחרים בחייהם...

Troy

בחרתי לסיים עם הסינגל הראשון ששחררה או'קונור, שיר שלא זכה להצלחה גדולה אלא רק כאשר עבר עיבוד לגרסת דאנס ב-2002 וזכה לעדנה מחודשת. מעטים יודעים שהשיר נשען על המטאפורה של טרויה כפי שמוצגת בשירו של וויליאם באטלר ייטס (William Butler Yates), המשורר הבריטי הידוע בשירו "אין טרויה שנייה" (No Second Troy). ובשיר הזה, היא מספרת על רומן חפוז שהתרחש (או לא...) בדבלין הגשומה ומשלבת דימויים מעולם הפנטזיה דוגמת "עוף החול" שקם לתחייה מתוך העפר וטרויה שמוזכרת במיתולוגיה כסיפור מפתח לבגידה של האויב על ידי הכנסת סוס מעץ לתוך ביצורי העיר ולהכריע אותה מבפנים. אין הרבה זמרות שמביאות כל כך הרבה עושר לשיר אחד גם היום ואני מקווה שאגדת "עוף החול" תקרה גם לשינייד והיא תצליח להחלים מהמשבר הנפשי בו היא מצויה, שגרם לה לבטל את סיבוב ההופעות הנוכחי שלה. 

פלייליסט - נייק בלילה 2012

מירוץ נייק בלילה יזנק ביום שלישי הקרוב. אחרי מספר שבועות של אימונים, הצלחתי להגיע למרחק הרלוונטי ונשארה רק מטלה אחרונה, להכין פלייליסט שילווה את הריצה לכל אורכה. היו לי הרבה שירים בהתחלה ודי מהר הבנתי שלאו דווקא אבחר את השירים שאני הכי אוהב, אלא שירים שיתאימו לקצב של העיר, שמתמלאת ברצים לערב אחד. אז אמנם הרבה שירים לא יהיו בפלייליסט הזה, אבל מה שבטוח יש אחלה מוזיקה שתתאים למקצב של הריצה הנפלאה הזו שתסתיים עם Unfinished Sympathy של Massive Attack, שלא יכול להיות טוב ממנו כמגביר מוטיבציה. תהנו ונתראה על קו הזינוק ובתקווה בסיומו....

1) שיר זינוק: TV On The Radio - Wolf Like Me

2) Blur - Song #2

3)  The Twilight Sad - Another Bed

4)  British Sea Power - A Forest (The Cure Cover

5)  Metric - Dead Disco

6)  Dum Dum Girls - There's A Light That Never Goes Out (The Smiths Cover


7) The Arcade Fire - Poupee De Cire, Poupee De Son

8) The Drowners - While My Guitar Gently Weeps (The Beatles Cover

9) The New Pornographers - Your Hands

10) The National - Available

11) Archive - Sane (Live At Zenith

12) Black Rebel Motorcycle Club - Not What You Wanted

13) Pearl Jam - Porch

14) Sharon Van-Etten - Serpents

15) Liars - No. 1 Against The Rush

16) שיר סיום: Massive Attack - Unfinished Sympathy (Live At The Royal Albert Hall

חמש עשרה שנה ל-"פורטיסהד" של פורטיסהד

רוב מבקרי המוזיקה מזהירים כי לאחר אלבום בכורה מבטיח, מגיעה בדרך כלל נפילה כואבת לתוך אלבום שני שאינו מצליח להתנשא לגבהיו של הראשון. האמנים שצולחים את משבר האלבום השני בדרך כלל מצליחים להתיישר ולהוציא עוד כמה אלבומים מוצלחים, אך רבים מהם לא מצליחים לשחזר את הצלחת האלבום הראשון. פורטיסהד (Portishead), ממבשרי הטריפ-הופ של בריסטול העשנה, עם הזמרת המצוינת בת' גיבונס (Beth Gibbons), הגיטריסט והקלידן אדריאן אוטלי (Adrian Utley) ו-"המוח" מאחורי הלהקה, ג'ף בארו (Jeoff Barrow), הוציאו אלבום בכורה מופתי בשם Dummy, שהפך להיות אבן דרך בטריפ-הופ הרך של אמצע שנות ה-90. שלוש שנים הם שקדו לאחר מכן על האלבום השני שלהם, Portishead, שזימן הפתעה מסקרנת למי שציפה לקבל את האלבום הקודם בגרסא אחרת. במקום לקבל אלבום מתוק-מריר, הם קיבלו את החבילה המלאה. לא עוד בריסטול הגשומה והאפלולית, אלא לוס אנג'לס של בלייד ראנר (Blade Runner), על כל הניכור והטכנולוגיה העילית שלה. הכיוון הקודר הזה הוליד אלבום מדהים שחייבים להאזין לו מספר פעמים כדי להבין את החכמה שטמונה בו, החל ממבט הבוקר (Cowboy) שנעלם מנופיה של אמריקה אט-אט ועד המבט המערבי ששופט את העולם לפי אמות המידה שלו (Western Eyes). התקשיתי לבחור רק חמישה שירים שיהוו טעימות קטנות ממנו, חמש עשר שנה ויום אחרי צאתו לשוק, בתקווה שאולי יולידו האזנה מלאה.

Half Day Closing

בחרתי לפתוח דווקא עם הרצועה הרביעית מהאלבום, שמייצגת את החוויה הכוללת שהוא מנסה להקנות. הלחן מתחיל עם בס גלמוד שמנגן לקולה של רוח אלקטרונית שנושבת ברקע. "בימים ההם, ימי הזהב ההם, בהם כל אחד ידע מה שהוא רוצה, הם אינם עוד כאן", מקוננת בת' גיבונס דרך פילטר במרסק את קולה לאורך כל השיר ומעניק לו גוון רובוטי. בלייד ראנר כבר כאן, לא צריך להמתין ללוס אנג'לס של 2019 כפי שפיליפ ק. דיק (Philip K. Dick) הגה במוחו המבריק בספר אודות חלומותיהם האנדרואידים של הכבשים החשמליות. מי שמאזין להופעה החיה שלהם ברוזלנד (Roseland) שהוקלטה לאחר צאת האלבום מבין שלא במקרה הם משמיעים סקרץ' של מוזיקת מצעדים אמריקאית בסוף השיר הזה. 

Cowboys

דילוג אחורה לרצועה שפותחת את האלבום מזכיר במידה מסוימת דילוג לאחור למעשייה של המערב הפרוע האמריקאי, רגע לפני שאחד הבוקרים יוצא למאבק על חייו בדו-קרב אקדחים. האלקטרוניקה יחד עם נעימות הרקע שמזכירות נעימות מערבונים ישנים מימי אניו מוריקונה (Enio Morricone), כפי שהיו נשמעות עם כמה סקרצ'ים נאמנים של בארו. שיר שקצת קשה לעכל בהתחלה, אבל אחר כך קשה להתנתק ממנו והוא מתגלגל באוזן כמה ימים לאחר מכן.

Undenied

הוא השיר הרגוע באלבום הזה, גיבונס מרשה לעצמה להיות נינוחה יותר לחוף את אשר על ליבה. כן, יש גם שירי אהבה שיכולים להישמע אחרת מהשירים שמושמעים בתחנות המיינסטרים. בארו מצליח לתזמן היטב את הקלידים עם התיפוף הקצוב של מכונת התופים האלקטרונית והשריטות הקטנות על תקליטי הויניל שהוא כל כך אוהב לבצע עוד מימי Dummy המופלא. אולי השיר היחיד שאפשר לומר שברח מהאלבום הקודם לאלבום הנוכחי ואיזו בריחה נפלאה זו....

Over

היה הסינגל השני שיצא מהאלבום ויש בו את כל המרכיבים שההרכב מצליח להביא בשיאו. התחלה שקטה עם מעט מאד כלים והקול של גיבונס ככלי מרכזי ומוביל. ואז לאט לאט זה מתעצם עם התופים והסקרצ'ים ואז הגיטרה החשמלית של אוטלי שנכנסת כשהיא מודה שהכל נגמר... הקליפ שמזכיר סצנות מ-1984 של אורוול בצירוף עם קריאה של הפאנאופטיקון של בנת'אם הוא אחד הקליפים המינימליסטיים הטובים שראיתי (ובגללו, גם רכשתי את הדיסק דאז)

Western Eyes

ואחרי כל הרעש שבוקע לאורך האלבום, מגיעה פתאום רצועה שנלקחה מזמן אחר. היא מספרת על המבט המערבי ועל האופן שבו הוא מביט על העולם, מסמפל לתוכו רצועה של שיר שנשמע כאילו נלקח משנות ה-50 ומעניק את הקרדיט לקול הגברי היחיד שיש באלבום הזה להרכב אלמוני ששמו Sean Atkins Experience. אבל מי שיחטט טוב טוב באינטרנט לא יעלה זכר לאותו הרכב.. מדובר בעצם בחיקוי של חיקוי של איך ששיר אמור להישמע בשנות ה-50 וזה נשמע כל כך משכנע ששומעים את הקול של הזמר (שכעת כבר לא ניתן לדעת מיהו קורא: I Feel so cold, On hookers & gin, this mess we're in"). מפתיע שגיבונס מפנה את המבה לקול אחר בסוף האלבום ואולי זו הגדולה שבה, לתת מקום למשהו מפתיע ולא להגיע לסיום בעצמה.

חמישה שירי סליחה ועוד אחד על חוסר מחילה

יום הכיפורים ממשמש ובא, נכיר כי הרחובות שקטים יחסית וההכנות לסעודה המפסקת מגיעות לשיאן. אז לפני שהארץ תשקוט ולא נוכל לשמוע כל כך מוזיקה, הנה 5 שירים על סליחות ועוד אחד על משהו שאין לו מחילה. גמר חתימה טובה!

1) Justin Townes Earle - Someday I'll Be Forgiven For This 

ג'סטין טאונס ארל (Justin Townes Earle) הוא זמר אמריקאנה-קאנטרי אמריקאי, שהוציא עד עכשיו חמישה אלבומים החל מ-2007. Someday I'll Be Forgiven For This מופיע באלבומו הרביעי, Midnite At The Movies מ-2009, ומספר סיפור על פרידה נוגה בין בני זוג, כשג'סטין מבטיח שיום אחד כל אחד מהם יקבל מחילה על מעשיו. שיר יפהפה של זמר שכנראה יישאר בשוליים הצפופים של הקאנטרי האמריקאי ואם זה לא יפגע ביצירות שלו אז טוב שכך....

2) The Smashing Pumpkins - To Forgive 

שיא הקריירה של הסמאשינג פאמפקינס (The Smashing Pumpkins) היה ב-1995, בזמן שהם הוציאו את אלבומם הכפול, Mellon Collie And The Infinite Sadness, שמיצב אותם קרוב יותר למיינסטרים מכל אלבום אחר שלהם. השיר To Forgive מופיע בחלק הראשון של האלבום הכפול הזה, שנקרא Dawn To Dusk, והוקלט עם טייק אחד של גיטרה, באלבום שדווקא משופע בעריכה טכנולוגית ולופים בחלק מהשירים. אמנם לא השיר הכי מוכר שלהם, אך בהחלט אחד משירי הסליחה היפים יותר שאני מכיר.

3) Bryan Adams - Please Forgive Me 

בריאן אדמס (Bryan Adams), זמר הרוק הקנדי, כבר לא זוכה לכותרות בשנים האחרונות וניכר ששיאו כבר מאחוריו, אבל בשנות ה-90 של המאה הקודמת הוא היה הדבר הכי לוהט בתחום בלדות העצמה (זה נראה לי התרגום הראוי ל-Power Ballads...). באלבום האוסף, So Far So Good מ-2003, הוא שחרר סינגל חדש אחד, Please Forgive Me, שהפך לאחד השירים הפופולריים שלו אי-פעם. אני לא חסיד גדול של בריאן אדמס, אבל זה אולי אחד השירים שלו שאני עדיין מסוגל לשמוע ובהחלט מתאים ליום הכיפורים. 

4) Morrissey - I Have Forgiven Jesus

אצל מוריסי (Morrissey) כמו אצל מוריסי, הכל הולך הפוך או מקבל בפרספקטיבה שונה. בדרך כלל הסליחה שמורה לאלוהים שסולח לבני האדם, אבל מוריסי סולח לישו והופך את היוצרות באלבומו המצוין מ-2004, You Are The Quarry. ומוריסי מטיל האשמות כלפי ישו ("למה נתת לי כל כך הרבה אהבה, בעולם נטול אהבה" ו-"האם אתה שונא אותי?" וכמובן הפזמון: "סלחתי לך, ישו, על כל התשוקה שהוא נטע בי; כאשר אין משהו שאוכל לעשות עם התשוקה הזו"), בקצב שכנראה לא יאפשר לו לבקש סליחה, אבל היי זה מוריסי והוא חצי-אל בפני עצמו, לפחות בעיניי מעריציו

5) נקמת הטרקטור - אדון סליחות

כנראה שנקמת הטרקטור (Tractor's Revenge) הם אחד הדברים הכי קרובים לרוק אמיתי שנעשה בישראל, האלבומים הראשונים שלהם מתחילת שנות ה-90, מזכירים מאד את הקיור (The Cure) עם גוון אוריינטלי חזק יותר, שמעניק להם ייחוד בנוף המוזיקלי בישראל. כהרכב שלא פסח על מספר רב של ניסיונות מוזיקליים מרתקים, הם נגעו האחד המזמורים הפיוטיים החשובים של יום כיפור, אדון הסליחות, ורקחו עבורו גרסא אקוסטית יפהפייה, ב-מטבח אקוסטי מ-1996. הגרסא המקורית של השיר היא הרבה יותר רוקיסטית והקליפ שהוקרן ב-"זהו זה", היה בעידן שלפני הרב-תרבותיות, כך שהוא לא היסס לרסק כמה טאבואים ישראליים יחד עם יואב קוטנר שמשתף שם פעולה. קצת מוזר להסתכל על זה היום, ממרחק של כמעט שני עשורים. בכל אופן, בחרתי בגרסא המרוככת של השיר....

6) Metallica - Unforgiven

אוקטובר 1998, גבול לבנון, "הגדר הטובה" (כך קראו לה לפחות אז...), פיצוץ אדיר נשמע בגזרה והקולות בקשר מתחילים להתגבר. מבינים שקרה משהו על הציר בין מרג' עיון לחצביא, שיירה של חיילים שיוצאים הביתה לכבוד חג סוכות. ואז התחילה בורסת השמות והשמועות שהסתיימה בהלוויה קונקרטית אחת של חבר לאוהל בפלוגת הצנחנים בה שירתתי. אני לא אוהב כל כך את מטאליקה, הם אף פעם לא היו כוס התה שלי, אבל אחרי האירוע הזה מצאתי את עצמי שומע יותר ויותר את Unforgiven מהאלבום השחור שלהם. "לא נשכח, לא נסלח", רשמנו כמעט בכל מקום אפשרי תחת השם של חברנו לנשק שנהרג, אבל הרבה מים עברו בליטאני מאז, כנראה שחלק מהמוצבים בלבנון כבר הוחרבו ולא נותרה מהן שארית עומדת, אך מה שלא ניתן לסליחה כנראה שיישאר כך עד סוף חיי.

הים אותו ים: עשור לאלבום של בק

ולפעמים החיים הם דבר שביר במיוחד, גם הדברים שניכרים כיציבים יותר מדברים אחרים. תארו לעצמכם שאתם מגלים שבן הזוג שלכם בתשע שנים האחרונות בוגד בכם עם אדם אחר לאורך זמן ואתם בכלל לא מודעים למה שמתרחש? יש אנשים שהיו לוקחים מאורע כזה לכיוון של דיכאון והלקאה עצמית ויש אנשים, כמו בק הנסן (Beck Hansen) שלקח את המאורע הזה דווקא לכיוון בונה, לתקליט שכולו פרידה מהעבר, על כל החוויות שטמונות בו. התוצאה הייתה Sea Change, ככל הנראה האלבום הכי תקשורתי שהבחור המוכשר הזה עשה או אי פעם יעשה, אבל כנראה שגילוי הלב, הכנות והפשטות הם שהופכים אותו לאחד האלבומים האהובים עליי.

נחזור לבק. ובכן, הבחור מגיע כמעט לגיל שלושים, יש לו ארוסה בשם ליי לימון (Leigh Limon), הכרה בינלאומית כאחד מאמני האינדי המובילים בארצות הברית והוא מסיים מסע הופעות מוצלח שליווה את צאת אלבומו השביעי, Midnite Vultures. לכאורה, פסיפס שלם של חיים מלאים במימוש עצמי. ואז הוא מגלה שלימון בגדה בו לאורך זמן עם זמר מהרכב אלמוני בשם Whiskey Biscuit, מה שמנתץ את התמונה המושלמת שהחלה להתהוות בחייו. מאוחר יותר הוא סיפר שאת רוב השירים לאלבום הוא כתב בשבוע אחד, אך רק לאחר זמן מה קרא לנייג'ל גודריץ' (Nigel Godrich), המפיק הידוע שעבד עם רדיוהד (Radiohead) להפיק את האלבום. התוצאה הייתה אחד האלבומים האמביוולנטיים בקרב מעריציו. חלקם טענו כי מדובר בהתמסחרות של בק והתמסרותו לערכים של חברות התקליטים הגדולות (אם כי הפרוייקט האחרון שלו, Song Reader, הוא אחד הדברים המבריקים שנהגו על ידי יוצר לאחרונה) וחלקם טענו שמדור בלא פחות ממאסטרפיס. אני חושב שהאמת כנראה נמצאת באמצע, אבל זה בהחלט אלבום שאפשר להתכרבל לצליליו בחורף, כפי שעשיתי ששמעתי אותו לראשונה. אז הנה חמש המלצות מתוך אותו אלבום מופלא, שיצא לחנויות לפני עשר שנים, ב-24 לספטמבר ומשך אליו מאזינים רבים. 

Lonesome Tears

כנראה שזה השיר המרגש ביותר באלבום הזה. הוא נוגע בדיוק בנקודה בה בק מבין שהרומן שלו נגמר, אך הוא עדיין מתקשה להשלים עם העובדה הזו. ודמעות הבדידות שזולגות מלחייו, מלוות בלחן פומפוזי במיוחד שמתעצם לאורך השיר מייצר את אחת מהיצירות המרגשות ששמעתי בעשור האחרון, בעיקר אם מנסים להיכנס לעורו של בק ששר: "דמעות של בדידות, איני יכול להזיל אותן עוד, איני יכול לחשוב עבור מה הן קיימות, הו, הן הורסות אותי כל פעם; אבל אנסה להשאיר מאחור כמה ימים, שהדמעות הללו לא יוכלו למחוק, אינני צריך אותן עוד"

Sunday Sun

השיר הזה קצת שונה משאר השירים כיוון שהוא אלקטרוני וקצבי יותר. לא הצלחתי כל כך לרדת למשמעויות החבויות מאחוריי השיר הזה, אבל אני אוהב את ההתעצמות שלו לקראת הסוף, עם האלקטרוניקה שמקיפה את קולות הרקע - "אין סוף אחר, שמש של יום ראשון, ימי האתמול נגמרים, שמש של יום ראשון", אחלה שיר להתחיל איתו את השבוע.

Round The Bend

בשיר היפהפה הזה התאהבתי מאוחר יותר, אולי אחרי כמה שמיעות של האלבום וליתר דיוק לאחר שהכרתי את המוזיקה המופלאה של ניק דרייק (Nick Drake), שמהווה ללא ספק השראה ליצירה השקטה הזו, משהו שבין Way To Blue שלו לבין River Man. אף פעם לא האמנתי שמישהו יכול לייצר משהו שכל כך קרוב ליצירה של דרייק ואני כל כך שמח שהתבדיתי. "אין אנו צריכים לדאוג", הוא אומר, "החיים הולכים לאן שהם הולכים, מהירים יותר מקליע, הנורה מאקדח ריק". 

The Golden Age

"שים ידיך על ההגה, תן לתור הזהב להתחיל; תן לחלון לנשור למטה, הרגש את אור הירח על עורך; אוורר את ראשך הכואב, תן למשקלו של העולם לזלוג הרחק במקום", שר בק בשיר שפותח את האלבום המעולה הזה. השיר נע מאד קרוב לשירים מז'אנר האמריקאנה, שמדבר על נדודים באמריקה הטבעית ואכן, בק יוצא אל הטבע, קודם כל כדי להתחבר לעצמו ואחר כך כדי לשכוח את הסיטואציה שאליה נקלע. אבל אל תדאגו לבחור, לאחר כמה שנים הוא התחתן עם מריסה רביסי ונולדו להם שני ילדים, כך שניכר שתור הזהב שלו דווקא התחיל אחרי הפרידה....

Lost Cause

בחרתי לסיים דווקא עם הסינגל הראשון מתוך האלבום הזה, אולי השיר שמבטא יותר מכל את התחושות שלאחר הפרידה. בשיר הזה הוא מתעמת עם סיטואציית הפרידה באופן ישיר, הוא מדבר על האנשים שידעו על סוד הבגידה ועל קשר השתיקה בתוך הסצנה של לוס אנג'לס, שכולם יודעים את סודותיהם של אחרים, אבל אף אחד לא מספיק כנה כדי לחלוק אותם. בשיר הוא משאיר אותה מאחור, בדיוק כמו את העבר שלו. מאז הוא חזר לאינדי ביתר שאת, אבל השאיר אלבום מיינסטרימי אופטימי ויפהפה. 

ביקורת אלבום: The XX - Coexist

ה-XX הם מההרכבים שמגזיני ובלוגי המוזיקה מאד אוהבים. כבר מהאלבום הראשון שלהם ליווה אותם הייפ משמעותי, שגבר לאחר זכייתם ב פרס המרקיורי (Mercury Prize) שלל תעשיית המוזיקה הבריטית ב-2010. אני חייב להודות שזו הפעם הראשונה שאני שומע אותם באלבום מלא ולכן, הנחת היסוד היא שהאלבום השני הוא בדרך כלל פחות מוצלח מהראשון, אך כיוון שאין לי פרמטר השוואתי נכנסתי להאזנה של Coexist בראש פתוח. ואיזו פתיחה מדהימה יש לאלבום הזה עם השיר היפהפה Angels , ששרה רומי מדלי קרופט (Romy Madley Croft) : "וכל יום, אני לומדת עלייך; את כל הדברים שאף אחד לא יכול ראות; והסוף מגיע מוקדם מדי, כמו לחלום על מלאכים ולעזוב בלעדיהם". העיבוד מינימליסטי וקרוב מאד לשיר טריפ-הופ מאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת וזה בהחלט מעדן נפלא לאוזן.

 Chained שמגיע אחריו כבר משלב בין קולותיהם של קרופט ושל אוליבר סים (Oliver Sim) , שגם מביא את הבאס שלו לידי ביטוי במהלך השיר הזה. והם מייצרים שיר נפלא על המרחק הדק שבין לאחוז חזק מדי במערכת היחסים לבין להרפות את האחיזה עד למקום שכבר מאבדים כל שליטה על המערכת הזו. איזה שיר ועיבוד נפלאים!

Fiction מתקשה לעמוד בסטנדרטים של השירים הקודמים וזה די מובן, הפעם סים מנסה להחזיק את השיר לבד, אבל זה נשמע פחות טוב ומוצלח מהשילוב בינו לבין קרופט. ואכן, הם חוזרים לשיר יחדיו בשיר הבא, Try , אבל המקצב כבר נשמע דומה מדי לשירים הקודמים והתמלאתי בחשש שהנה מדובר בעוד אלבום שיש בו שני שירים מצוינים ועוד כמה שצריכים להשלים את הפלייליסט.... Reunion אמנם לא שובר את המקצב שנבנה לאורך האלבום, אבל השילוב המשותף בין הזמרים מבטא בצורה טובה את שם הנושא של האלבום, לחיות יחד באותו מרחב וזמן והם אכן חולקים את המרחב החולמני-מוזיקלי שלהם, מבלי לשאוף לדומיננטיות של אחד הצדדים.

Sunset מדבר על תחושת הניכור שלאחר פרידה, ועל המשחקים שמשחקים הפרודים, שלפתע לא מכירים אחד בשני לאחר כל החוויות המשותפות שצברו יחד. השיר הזה בעצם משלים את Chained שמדבר על פירוק הזוגיות, המרחב המשותף. 

Missing מנסה להתחקות אחר תחושת הגעגוע עם סאמפלים שמזכירים פעימות לב ושירה עוצמתית של סים, שמחליף תפקידים עם קרופט באחד הפזמונים, פשוט שיר יפהפה. אם שמתם לב, עד עכשיו לא היה אף שיר שנחשב לרצועה נחותה או לא נחוצה וזה כנראה מצביע על חוזקו של האלבום הזה, שניחן בהפקה מוקפדת של ג'יימי סמית' (Jamie Smith) , הידוע יותר כ ג'יימי XX , שעל שמו קרוי ההרכב. Tides מתחיל בשירת א-קפלה של הצמד שממשיך במקצב שכבר מתחיל להימרח לאורך האלבום וחבל כי Unfold נשמע כבר משעמם למרות המילים הנפלאות שלו. Swept Away כבר לא מחדש כלום ו- Our Song סוגר את מעגל הקיום ההדדי עם שיר שמשקף את כל מה שהאלבום מנסה להצביע עליו. בסך הכל מדובר באלבום אחיד ברובו, שקצת מתארך בסוף, אבל בהחלט אחד האלבומים היותר טובים ששמעתי בשנה האחרונה. 

ציון : 7/10 

המלצת קנייה: לקנות