מירוץ נייק בלילה יזנק ביום שלישי הקרוב. אחרי מספר שבועות של אימונים, הצלחתי להגיע למרחק הרלוונטי ונשארה רק מטלה אחרונה, להכין פלייליסט שילווה את הריצה לכל אורכה. היו לי הרבה שירים בהתחלה ודי מהר הבנתי שלאו דווקא אבחר את השירים שאני הכי אוהב, אלא שירים שיתאימו לקצב של העיר, שמתמלאת ברצים לערב אחד. אז אמנם הרבה שירים לא יהיו בפלייליסט הזה, אבל מה שבטוח יש אחלה מוזיקה שתתאים למקצב של הריצה הנפלאה הזו שתסתיים עם Unfinished Sympathy של Massive Attack, שלא יכול להיות טוב ממנו כמגביר מוטיבציה. תהנו ונתראה על קו הזינוק ובתקווה בסיומו....
1) שיר זינוק: TV On The Radio - Wolf Like Me
2) Blur - Song #2
3) The Twilight Sad - Another Bed
4) British Sea Power - A Forest (The Cure Cover
5) Metric - Dead Disco
6) Dum Dum Girls - There's A Light That Never Goes Out (The Smiths Cover
7) The Arcade Fire - Poupee De Cire, Poupee De Son
8) The Drowners - While My Guitar Gently Weeps (The Beatles Cover
9) The New Pornographers - Your Hands
10) The National - Available
11) Archive - Sane (Live At Zenith
12) Black Rebel Motorcycle Club - Not What You Wanted
13) Pearl Jam - Porch
14) Sharon Van-Etten - Serpents
15) Liars - No. 1 Against The Rush
16) שיר סיום: Massive Attack - Unfinished Sympathy (Live At The Royal Albert Hall
רוב מבקרי המוזיקה מזהירים כי לאחר אלבום בכורה מבטיח, מגיעה בדרך כלל נפילה כואבת לתוך אלבום שני שאינו מצליח להתנשא לגבהיו של הראשון. האמנים שצולחים את משבר האלבום השני בדרך כלל מצליחים להתיישר ולהוציא עוד כמה אלבומים מוצלחים, אך רבים מהם לא מצליחים לשחזר את הצלחת האלבום הראשון. פורטיסהד (Portishead), ממבשרי הטריפ-הופ של בריסטול העשנה, עם הזמרת המצוינת בת' גיבונס (Beth Gibbons), הגיטריסט והקלידן אדריאן אוטלי (Adrian Utley) ו-"המוח" מאחורי הלהקה, ג'ף בארו (Jeoff Barrow), הוציאו אלבום בכורה מופתי בשם Dummy, שהפך להיות אבן דרך בטריפ-הופ הרך של אמצע שנות ה-90. שלוש שנים הם שקדו לאחר מכן על האלבום השני שלהם, Portishead, שזימן הפתעה מסקרנת למי שציפה לקבל את האלבום הקודם בגרסא אחרת. במקום לקבל אלבום מתוק-מריר, הם קיבלו את החבילה המלאה. לא עוד בריסטול הגשומה והאפלולית, אלא לוס אנג'לס של בלייד ראנר (Blade Runner), על כל הניכור והטכנולוגיה העילית שלה. הכיוון הקודר הזה הוליד אלבום מדהים שחייבים להאזין לו מספר פעמים כדי להבין את החכמה שטמונה בו, החל ממבט הבוקר (Cowboy) שנעלם מנופיה של אמריקה אט-אט ועד המבט המערבי ששופט את העולם לפי אמות המידה שלו (Western Eyes). התקשיתי לבחור רק חמישה שירים שיהוו טעימות קטנות ממנו, חמש עשר שנה ויום אחרי צאתו לשוק, בתקווה שאולי יולידו האזנה מלאה.
Half Day Closing
בחרתי לפתוח דווקא עם הרצועה הרביעית מהאלבום, שמייצגת את החוויה הכוללת שהוא מנסה להקנות. הלחן מתחיל עם בס גלמוד שמנגן לקולה של רוח אלקטרונית שנושבת ברקע. "בימים ההם, ימי הזהב ההם, בהם כל אחד ידע מה שהוא רוצה, הם אינם עוד כאן", מקוננת בת' גיבונס דרך פילטר במרסק את קולה לאורך כל השיר ומעניק לו גוון רובוטי. בלייד ראנר כבר כאן, לא צריך להמתין ללוס אנג'לס של 2019 כפי שפיליפ ק. דיק (Philip K. Dick) הגה במוחו המבריק בספר אודות חלומותיהם האנדרואידים של הכבשים החשמליות. מי שמאזין להופעה החיה שלהם ברוזלנד (Roseland) שהוקלטה לאחר צאת האלבום מבין שלא במקרה הם משמיעים סקרץ' של מוזיקת מצעדים אמריקאית בסוף השיר הזה.
Cowboys
דילוג אחורה לרצועה שפותחת את האלבום מזכיר במידה מסוימת דילוג לאחור למעשייה של המערב הפרוע האמריקאי, רגע לפני שאחד הבוקרים יוצא למאבק על חייו בדו-קרב אקדחים. האלקטרוניקה יחד עם נעימות הרקע שמזכירות נעימות מערבונים ישנים מימי אניו מוריקונה (Enio Morricone), כפי שהיו נשמעות עם כמה סקרצ'ים נאמנים של בארו. שיר שקצת קשה לעכל בהתחלה, אבל אחר כך קשה להתנתק ממנו והוא מתגלגל באוזן כמה ימים לאחר מכן.
Undenied
הוא השיר הרגוע באלבום הזה, גיבונס מרשה לעצמה להיות נינוחה יותר לחוף את אשר על ליבה. כן, יש גם שירי אהבה שיכולים להישמע אחרת מהשירים שמושמעים בתחנות המיינסטרים. בארו מצליח לתזמן היטב את הקלידים עם התיפוף הקצוב של מכונת התופים האלקטרונית והשריטות הקטנות על תקליטי הויניל שהוא כל כך אוהב לבצע עוד מימי Dummy המופלא. אולי השיר היחיד שאפשר לומר שברח מהאלבום הקודם לאלבום הנוכחי ואיזו בריחה נפלאה זו....
Over
היה הסינגל השני שיצא מהאלבום ויש בו את כל המרכיבים שההרכב מצליח להביא בשיאו. התחלה שקטה עם מעט מאד כלים והקול של גיבונס ככלי מרכזי ומוביל. ואז לאט לאט זה מתעצם עם התופים והסקרצ'ים ואז הגיטרה החשמלית של אוטלי שנכנסת כשהיא מודה שהכל נגמר... הקליפ שמזכיר סצנות מ-1984 של אורוול בצירוף עם קריאה של הפאנאופטיקון של בנת'אם הוא אחד הקליפים המינימליסטיים הטובים שראיתי (ובגללו, גם רכשתי את הדיסק דאז)
Western Eyes
ואחרי כל הרעש שבוקע לאורך האלבום, מגיעה פתאום רצועה שנלקחה מזמן אחר. היא מספרת על המבט המערבי ועל האופן שבו הוא מביט על העולם, מסמפל לתוכו רצועה של שיר שנשמע כאילו נלקח משנות ה-50 ומעניק את הקרדיט לקול הגברי היחיד שיש באלבום הזה להרכב אלמוני ששמו Sean Atkins Experience. אבל מי שיחטט טוב טוב באינטרנט לא יעלה זכר לאותו הרכב.. מדובר בעצם בחיקוי של חיקוי של איך ששיר אמור להישמע בשנות ה-50 וזה נשמע כל כך משכנע ששומעים את הקול של הזמר (שכעת כבר לא ניתן לדעת מיהו קורא: I Feel so cold, On hookers & gin, this mess we're in"). מפתיע שגיבונס מפנה את המבה לקול אחר בסוף האלבום ואולי זו הגדולה שבה, לתת מקום למשהו מפתיע ולא להגיע לסיום בעצמה.
יום הכיפורים ממשמש ובא, נכיר כי הרחובות שקטים יחסית וההכנות לסעודה המפסקת מגיעות לשיאן. אז לפני שהארץ תשקוט ולא נוכל לשמוע כל כך מוזיקה, הנה 5 שירים על סליחות ועוד אחד על משהו שאין לו מחילה. גמר חתימה טובה!
1) Justin Townes Earle - Someday I'll Be Forgiven For This
ג'סטין טאונס ארל (Justin Townes Earle) הוא זמר אמריקאנה-קאנטרי אמריקאי, שהוציא עד עכשיו חמישה אלבומים החל מ-2007. Someday I'll Be Forgiven For This מופיע באלבומו הרביעי, Midnite At The Movies מ-2009, ומספר סיפור על פרידה נוגה בין בני זוג, כשג'סטין מבטיח שיום אחד כל אחד מהם יקבל מחילה על מעשיו. שיר יפהפה של זמר שכנראה יישאר בשוליים הצפופים של הקאנטרי האמריקאי ואם זה לא יפגע ביצירות שלו אז טוב שכך....
2) The Smashing Pumpkins - To Forgive
שיא הקריירה של הסמאשינג פאמפקינס (The Smashing Pumpkins) היה ב-1995, בזמן שהם הוציאו את אלבומם הכפול, Mellon Collie And The Infinite Sadness, שמיצב אותם קרוב יותר למיינסטרים מכל אלבום אחר שלהם. השיר To Forgive מופיע בחלק הראשון של האלבום הכפול הזה, שנקרא Dawn To Dusk, והוקלט עם טייק אחד של גיטרה, באלבום שדווקא משופע בעריכה טכנולוגית ולופים בחלק מהשירים. אמנם לא השיר הכי מוכר שלהם, אך בהחלט אחד משירי הסליחה היפים יותר שאני מכיר.
3) Bryan Adams - Please Forgive Me
בריאן אדמס (Bryan Adams), זמר הרוק הקנדי, כבר לא זוכה לכותרות בשנים האחרונות וניכר ששיאו כבר מאחוריו, אבל בשנות ה-90 של המאה הקודמת הוא היה הדבר הכי לוהט בתחום בלדות העצמה (זה נראה לי התרגום הראוי ל-Power Ballads...). באלבום האוסף, So Far So Good מ-2003, הוא שחרר סינגל חדש אחד, Please Forgive Me, שהפך לאחד השירים הפופולריים שלו אי-פעם. אני לא חסיד גדול של בריאן אדמס, אבל זה אולי אחד השירים שלו שאני עדיין מסוגל לשמוע ובהחלט מתאים ליום הכיפורים.
4) Morrissey - I Have Forgiven Jesus
אצל מוריסי (Morrissey) כמו אצל מוריסי, הכל הולך הפוך או מקבל בפרספקטיבה שונה. בדרך כלל הסליחה שמורה לאלוהים שסולח לבני האדם, אבל מוריסי סולח לישו והופך את היוצרות באלבומו המצוין מ-2004, You Are The Quarry. ומוריסי מטיל האשמות כלפי ישו ("למה נתת לי כל כך הרבה אהבה, בעולם נטול אהבה" ו-"האם אתה שונא אותי?" וכמובן הפזמון: "סלחתי לך, ישו, על כל התשוקה שהוא נטע בי; כאשר אין משהו שאוכל לעשות עם התשוקה הזו"), בקצב שכנראה לא יאפשר לו לבקש סליחה, אבל היי זה מוריסי והוא חצי-אל בפני עצמו, לפחות בעיניי מעריציו
5) נקמת הטרקטור - אדון סליחות
כנראה שנקמת הטרקטור (Tractor's Revenge) הם אחד הדברים הכי קרובים לרוק אמיתי שנעשה בישראל, האלבומים הראשונים שלהם מתחילת שנות ה-90, מזכירים מאד את הקיור (The Cure) עם גוון אוריינטלי חזק יותר, שמעניק להם ייחוד בנוף המוזיקלי בישראל. כהרכב שלא פסח על מספר רב של ניסיונות מוזיקליים מרתקים, הם נגעו האחד המזמורים הפיוטיים החשובים של יום כיפור, אדון הסליחות, ורקחו עבורו גרסא אקוסטית יפהפייה, ב-מטבח אקוסטי מ-1996. הגרסא המקורית של השיר היא הרבה יותר רוקיסטית והקליפ שהוקרן ב-"זהו זה", היה בעידן שלפני הרב-תרבותיות, כך שהוא לא היסס לרסק כמה טאבואים ישראליים יחד עם יואב קוטנר שמשתף שם פעולה. קצת מוזר להסתכל על זה היום, ממרחק של כמעט שני עשורים. בכל אופן, בחרתי בגרסא המרוככת של השיר....
6) Metallica - Unforgiven אוקטובר 1998, גבול לבנון, "הגדר הטובה" (כך קראו לה לפחות אז...), פיצוץ אדיר נשמע בגזרה והקולות בקשר מתחילים להתגבר. מבינים שקרה משהו על הציר בין מרג' עיון לחצביא, שיירה של חיילים שיוצאים הביתה לכבוד חג סוכות. ואז התחילה בורסת השמות והשמועות שהסתיימה בהלוויה קונקרטית אחת של חבר לאוהל בפלוגת הצנחנים בה שירתתי. אני לא אוהב כל כך את מטאליקה, הם אף פעם לא היו כוס התה שלי, אבל אחרי האירוע הזה מצאתי את עצמי שומע יותר ויותר את Unforgiven מהאלבום השחור שלהם. "לא נשכח, לא נסלח", רשמנו כמעט בכל מקום אפשרי תחת השם של חברנו לנשק שנהרג, אבל הרבה מים עברו בליטאני מאז, כנראה שחלק מהמוצבים בלבנון כבר הוחרבו ולא נותרה מהן שארית עומדת, אך מה שלא ניתן לסליחה כנראה שיישאר כך עד סוף חיי.
ולפעמים החיים הם דבר שביר במיוחד, גם הדברים שניכרים כיציבים יותר
מדברים אחרים. תארו לעצמכם שאתם מגלים שבן הזוג שלכם בתשע שנים האחרונות בוגד בכם
עם אדם אחר לאורך זמן ואתם בכלל לא מודעים למה שמתרחש? יש אנשים שהיו לוקחים מאורע
כזה לכיוון של דיכאון והלקאה עצמית ויש אנשים, כמו בק הנסן (Beck
Hansen) שלקח את המאורע הזה דווקא לכיוון בונה,
לתקליט שכולו פרידה מהעבר, על כל החוויות שטמונות בו. התוצאה הייתה Sea Change, ככל הנראה האלבום הכי תקשורתי שהבחור
המוכשר הזה עשה או אי פעם יעשה, אבל כנראה שגילוי הלב, הכנות והפשטות הם שהופכים
אותו לאחד האלבומים האהובים עליי.
נחזור לבק. ובכן, הבחור מגיע כמעט לגיל שלושים, יש לו ארוסה בשם ליי לימון (Leigh Limon), הכרה בינלאומית כאחד מאמני האינדי המובילים בארצות הברית והוא מסיים מסע הופעות מוצלח שליווה את צאת אלבומו השביעי, Midnite Vultures. לכאורה, פסיפס שלם של חיים מלאים במימוש עצמי. ואז הוא מגלה שלימון בגדה בו לאורך זמן עם זמר מהרכב אלמוני בשם Whiskey Biscuit, מה שמנתץ את התמונה המושלמת שהחלה להתהוות בחייו. מאוחר יותר הוא סיפר שאת רוב השירים לאלבום הוא כתב בשבוע אחד, אך רק לאחר זמן מה קרא לנייג'ל גודריץ' (Nigel Godrich), המפיק הידוע שעבד עם רדיוהד (Radiohead) להפיק את האלבום. התוצאה הייתה אחד האלבומים האמביוולנטיים בקרב מעריציו. חלקם טענו כי מדובר בהתמסחרות של בק והתמסרותו לערכים של חברות התקליטים הגדולות (אם כי הפרוייקט האחרון שלו, Song Reader, הוא אחד הדברים המבריקים שנהגו על ידי יוצר לאחרונה) וחלקם טענו שמדור בלא פחות ממאסטרפיס. אני חושב שהאמת כנראה נמצאת באמצע, אבל זה בהחלט אלבום שאפשר להתכרבל לצליליו בחורף, כפי שעשיתי ששמעתי אותו לראשונה. אז הנה חמש המלצות מתוך אותו אלבום מופלא, שיצא לחנויות לפני עשר שנים, ב-24 לספטמבר ומשך אליו מאזינים רבים.
Lonesome Tears כנראה שזה השיר המרגש ביותר באלבום הזה. הוא נוגע בדיוק בנקודה בה בק מבין שהרומן שלו נגמר, אך הוא עדיין מתקשה להשלים עם העובדה הזו. ודמעות הבדידות שזולגות מלחייו, מלוות בלחן פומפוזי במיוחד שמתעצם לאורך השיר מייצר את אחת מהיצירות המרגשות ששמעתי בעשור האחרון, בעיקר אם מנסים להיכנס לעורו של בק ששר: "דמעות של בדידות, איני יכול להזיל אותן עוד, איני יכול לחשוב עבור מה הן קיימות, הו, הן הורסות אותי כל פעם; אבל אנסה להשאיר מאחור כמה ימים, שהדמעות הללו לא יוכלו למחוק, אינני צריך אותן עוד"
Sunday Sun השיר הזה קצת שונה משאר השירים כיוון שהוא אלקטרוני וקצבי יותר. לא הצלחתי כל כך לרדת למשמעויות החבויות מאחוריי השיר הזה, אבל אני אוהב את ההתעצמות שלו לקראת הסוף, עם האלקטרוניקה שמקיפה את קולות הרקע - "אין סוף אחר, שמש של יום ראשון, ימי האתמול נגמרים, שמש של יום ראשון", אחלה שיר להתחיל איתו את השבוע.
Round The Bend בשיר היפהפה הזה התאהבתי מאוחר יותר, אולי אחרי כמה שמיעות של האלבום וליתר דיוק לאחר שהכרתי את המוזיקה המופלאה של ניק דרייק (Nick Drake), שמהווה ללא ספק השראה ליצירה השקטה הזו, משהו שבין Way To Blue שלו לבין River Man. אף פעם לא האמנתי שמישהו יכול לייצר משהו שכל כך קרוב ליצירה של דרייק ואני כל כך שמח שהתבדיתי. "אין אנו צריכים לדאוג", הוא אומר, "החיים הולכים לאן שהם הולכים, מהירים יותר מקליע, הנורה מאקדח ריק".
The Golden Age "שים ידיך על ההגה, תן לתור הזהב להתחיל; תן לחלון לנשור למטה, הרגש את אור הירח על עורך; אוורר את ראשך הכואב, תן למשקלו של העולם לזלוג הרחק במקום", שר בק בשיר שפותח את האלבום המעולה הזה. השיר נע מאד קרוב לשירים מז'אנר האמריקאנה, שמדבר על נדודים באמריקה הטבעית ואכן, בק יוצא אל הטבע, קודם כל כדי להתחבר לעצמו ואחר כך כדי לשכוח את הסיטואציה שאליה נקלע. אבל אל תדאגו לבחור, לאחר כמה שנים הוא התחתן עם מריסה רביסי ונולדו להם שני ילדים, כך שניכר שתור הזהב שלו דווקא התחיל אחרי הפרידה....
Lost Cause בחרתי לסיים דווקא עם הסינגל הראשון מתוך האלבום הזה, אולי השיר שמבטא יותר מכל את התחושות שלאחר הפרידה. בשיר הזה הוא מתעמת עם סיטואציית הפרידה באופן ישיר, הוא מדבר על האנשים שידעו על סוד הבגידה ועל קשר השתיקה בתוך הסצנה של לוס אנג'לס, שכולם יודעים את סודותיהם של אחרים, אבל אף אחד לא מספיק כנה כדי לחלוק אותם. בשיר הוא משאיר אותה מאחור, בדיוק כמו את העבר שלו. מאז הוא חזר לאינדי ביתר שאת, אבל השאיר אלבום מיינסטרימי אופטימי ויפהפה.
ה-XX הם מההרכבים שמגזיני ובלוגי המוזיקה מאד אוהבים. כבר מהאלבום הראשון שלהם ליווה אותם הייפ משמעותי, שגבר לאחר זכייתם ב פרס המרקיורי (Mercury Prize) שלל תעשיית המוזיקה הבריטית ב-2010. אני חייב להודות שזו הפעם הראשונה שאני שומע אותם באלבום מלא ולכן, הנחת היסוד היא שהאלבום השני הוא בדרך כלל פחות מוצלח מהראשון, אך כיוון שאין לי פרמטר השוואתי נכנסתי להאזנה של Coexist בראש פתוח. ואיזו פתיחה מדהימה יש לאלבום הזה עם השיר היפהפה Angels , ששרה רומי מדלי קרופט (Romy Madley Croft) : "וכל יום, אני לומדת עלייך; את כל הדברים שאף אחד לא יכול ראות; והסוף מגיע מוקדם מדי, כמו לחלום על מלאכים ולעזוב בלעדיהם". העיבוד מינימליסטי וקרוב מאד לשיר טריפ-הופ מאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת וזה בהחלט מעדן נפלא לאוזן.
Chained שמגיע אחריו כבר משלב בין קולותיהם של קרופט ושל אוליבר סים (Oliver Sim) , שגם מביא את הבאס שלו לידי ביטוי במהלך השיר הזה. והם מייצרים שיר נפלא על המרחק הדק שבין לאחוז חזק מדי במערכת היחסים לבין להרפות את האחיזה עד למקום שכבר מאבדים כל שליטה על המערכת הזו. איזה שיר ועיבוד נפלאים!
Fictionמתקשה לעמוד בסטנדרטים של השירים הקודמים וזה די מובן, הפעם סים מנסה להחזיק את השיר לבד, אבל זה נשמע פחות טוב ומוצלח מהשילוב בינו לבין קרופט. ואכן, הם חוזרים לשיר יחדיו בשיר הבא, Try , אבל המקצב כבר נשמע דומה מדי לשירים הקודמים והתמלאתי בחשש שהנה מדובר בעוד אלבום שיש בו שני שירים מצוינים ועוד כמה שצריכים להשלים את הפלייליסט.... Reunion אמנם לא שובר את המקצב שנבנה לאורך האלבום, אבל השילוב המשותף בין הזמרים מבטא בצורה טובה את שם הנושא של האלבום, לחיות יחד באותו מרחב וזמן והם אכן חולקים את המרחב החולמני-מוזיקלי שלהם, מבלי לשאוף לדומיננטיות של אחד הצדדים.
Sunset מדבר על תחושת הניכור שלאחר פרידה, ועל המשחקים שמשחקים הפרודים, שלפתע לא מכירים אחד בשני לאחר כל החוויות המשותפות שצברו יחד. השיר הזה בעצם משלים את Chained שמדבר על פירוק הזוגיות, המרחב המשותף.
Missing מנסה להתחקות אחר תחושת הגעגוע עם סאמפלים שמזכירים פעימות לב ושירה עוצמתית של סים, שמחליף תפקידים עם קרופט באחד הפזמונים, פשוט שיר יפהפה. אם שמתם לב, עד עכשיו לא היה אף שיר שנחשב לרצועה נחותה או לא נחוצה וזה כנראה מצביע על חוזקו של האלבום הזה, שניחן בהפקה מוקפדת של ג'יימי סמית' (Jamie Smith), הידוע יותר כ ג'יימי XX, שעל שמו קרוי ההרכב. Tidesמתחיל בשירת א-קפלה של הצמד שממשיך במקצב שכבר מתחיל להימרח לאורך האלבום וחבל כי Unfold נשמע כבר משעמם למרות המילים הנפלאות שלו. Swept Away כבר לא מחדש כלום ו- Our Song סוגר את מעגל הקיום ההדדי עם שיר שמשקף את כל מה שהאלבום מנסה להצביע עליו. בסך הכל מדובר באלבום אחיד ברובו, שקצת מתארך בסוף, אבל בהחלט אחד האלבומים היותר טובים ששמעתי בשנה האחרונה.
מה שמדהים אותי במהפכת המידע שאנו חווים
בשנים האחרונות, בעיקר לאור התחזקות ה- World
Wide Webוהגידול
בציוד הקצה שמאפשר גישה אליו, זה היכולת לגלות מידע שלא היינו חושבים מעולם להגיע
אליו. אני מודה שאני לא קורא של ה-New York Times,הלוואי והיה לי יותר
זמן לקרוא את העיתון הנפלא הזה, אבל ריבוי המידע ומיעוט הפנאי לקריאה מותיר אותי
בדרך כלל עם קריאה של הטקסטים השגרתיים.
המזל הוא שבסופי שבוע אפשר להיחשף ליותר חומרים, כמו הכתבה הנפלאה
שפורסמה בבלוג המצויין של גיאחה, "עונג שבת",
אודותבתי קברות הענקיים לפסנתרים שמתחילים להיווצר בארצות הברית.
תרבות הצריכה האמריקאית אינה דבר חדש וניתן לראות את ההיגיון שלה חודר
כבר לפריפריות העולמיות ולא רק לעולם המערבי. אבל המפגש הזה היה מסקרן במיוחד
כיוון שבו ניתן לראות את ההשפעה של תרבות זו על כלי נגינה קלאסי, דוגמת הפסנתר,
שתפקד בעבר כסמל סטטוס בכל בית בו ניצב החל מסוף המאה ה-17, בה הומצא. אמנם הפסנתר
החל לאבד את ההגמוניה הסלונית שלו ככל שהמרחבים הפרטיים הצטמצמו מאחוזות לדירות
ולאור המצאת האורגן האלקטרוני במאה ה-20, אך עדיין העציב אותי לראות את הכנפיים
השבורות של הפסנתרים, לצד הקלידים המפורקים, מונחים כערימת זבל חסר תוחלת. הציבור
האמריקאי מעדיף לקנות פסנתרים או כלי נגינה חדשים במקום הפסנתרים הישנים, שנשלחים
כלאחר כבוד על ידי מובילים למחסנים רחבי ידיים, אליהם הם מושלכים. כמובן שהתופעה העצובה הזו הזכירה לי כמה שירים נפלאים אודות הפסנתר,
מהם בחרתי חמישה שבהחלט מעניקים לומקום
משמעותי בתוכם, תהנו.
Unplayed Piano - Damien Rice &
Lisa Hannigan
השיר היפה הזה נכתב על ידי דמיאן רייס כחלק מהתמיכה במנהיגת המאבק
האזרחי הבלתי אלים בבורמה,אאונג סאן סו קי(Aung San Suu Kyi).השילוב בין האניגן לרייס היה מצוין לאורך כל התקופה שהם עבדו יחד, רק
חבל שהזוגיות שלהם התפרקה ומאז בעיקר שומעים את ליזה. השיר מתאר בהצלחה דרך תחושת
הבדידות של המנהיגה שהייתה נתונה במעצר בית במשך שנים ארוכות, נוצרת את שיריה
השקטים לעצמה כמו פסנתר גלמוד שאף אחד לא מנגן עליו יותר.
Piano Lessons – Porcupine Tree
שיעורי הפסנתר נחשבו בעבר לסמל סטטוס שנשמר רק לעשירי החברה שיכלו
להרשות לעצמם חוגים פרטיים עם מורים לפסנתר. כיום, אפשר ללמוד לנגן על פסנתר גם
דרך הדרכות ב-Youtube או כל סרטון הדרכה אחר.
וכשסטיבן ווילסון (Steven Wilson) שר " אני זוכר את
שיעורי הפסנתר, שעות בחדר קפוא, אוזניים אכזריות וידיים קטנות, הורסות צלילים בני
אלמוות", די קל להיזכר בכל המעשיות אודות המורים הקשוחים לנגינה שחלקנו
חווינו. בכל אופן, הפסנתר משחק פה תפקיד בעיקר בתחילת השיר, לאחר מכן הגיטרות
משתלטות עליו יחד עם התופים במיטב המסורת
של ההרכב המעולה הזה. השיר יצא כסינגל המוביל מאלבומם החמישי של ה-Porcupine Tree מ-1999, שנקרא Stupid
Dream.
Piano – We Have Band
ההרכב המשולש הזה ממנצ'סטר, שכולל בתוכו את הזוג הנשוי תומאס ודדה
ווג-פרוסר (Thomas and Dede Wegg-Prosser) יחד עם דארן בנקרופט (Darren Bancroft) מייצרים מוזיקת ניו-וייב קלילה ונותנים גם
הם מקום לפסנתר בשיר מתוך אלבום הבכורה שלהם מ-2009, שנקרא בפשטות WHB.
Minor Piano Keys – Iron & Wine
אני חייב לומר שאת סמואל בים (Samuel Beam), הידוע יותר כברזל ויין
(Iron & Wine), צריכים לשמוע באווירה מסויימת, שקטה, הרחק
מההמולה היומיומית. Minor Piano Keys הוא רק דוגמא קטנה ליכולת
שלו לייצר שירים קטנים ומרגשים. לא הצלחתי למצוא באיזה אלבום זה מופיע למעט איזשהו
אוסף שנקרא A Tired Symphony. אגב, פסנתר אי אפשר
למצוא בשיר הזה משום מה, אבל הוא יפה בדרכו שלו.
Fojugor Piano – Sigur Ros
בחרתי לסיים דווקא עם הקטע הארוך מבין החמישייה שהוצגה. יש משהו מהפנט
במוזיקה שעושים החבר'ה האלה מאיסלנד. כבר כמה שנים אני מנסה להבין את הנוסחאות
שמרכיבות את השירים השמימיים שלהם ללא הצלחה, מנסה להבין האם מדובר בסוכנים סמויים
של משרד התיירות האיסלנדי, שמנסה למשוך עוד תיירים לאי היפהפה הזה. Fojugar Piano זה בתרגום חופשי Four
Pianos, אבל ההרגשה היא שיש שם הרבה יותר מזה. הוא
מסיים את האלבום האחרון שלהם Valtari מ-2012 ואפילו נושא קשר ישראלי כאשר הבמאית
הישראלית עלמה הראל ביימה עבורו את הקליפ. פשוט שיר נפלא להירדם איתו בלילה,
לדמיין איזה פיורד קורס בשקט אל תוך המים, היכן שאף אחד לא שומע אותו.
אחלה שבוע!
Last night I read a great article at The NY Times about the "death of Pianos". It offers another view
for the effects of the consumer society in the US on this Classic instrument,
which we prefer to throw away and buy a new one. This article reminded me a few
songs written about pianos, five of them are offered here, Enjoy!
אז מסתבר ש-"הדלעות המתפוצצות" (The Smashing Pumpkins) עדיין בסביבה, כך לפחות הבנתי כששמעתי שאלבומם התשיעי Oceania שיצא החודש תחת הלייבל של EMI. אבל אלו לא אותן הדלעות שהחלו את הדרך בסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת בשיקגו, כל מה שנותר זה הסולן ומנהיג ההרכב, בילי קורגן (Billy Corgan), שממשיך ליצור עם אמנים מתחלפים תחת אותו שם. הכל העצם התחיל ברביעייה שכללה את קורגן, שניגן על הגיטרה ושר, ג'יימס איהה (James Iha), גיטריסט הקצב ממוצא יפני, ד'ארסי וורצקי (D'arcy Wretzky) המצוינת על הבאס וג'ימי צ'מברלין (Jimmy Chamberlin) על התופים. יחד הם ייצרו שלושה אלבומים מעולים בין 1991-1998, אז עזב אותם המתופף, ג'ימי צ'מברליין. האלבום הרביעי שלהם, Adore, יצא בלעדיו. הוא אמנם חזר להרכב ב-2000 כדי להוציא אתם את Machina/The Machines Of God, אבל ד'ארסי כבר הייתה בדרכה החוצה והוחלפה על ידי הבסיסטית של Hole, מליסה אוף דר מאור (Melissa Auf Der Maur). ב-Machina II שיצא באותה שנה נשארו רק רסיסים מההרכב, שהוחייה שוב על ידי קורגן, אך לא זוכה לאותה הילה כמו תחילת דרכו. היציאה של Oceania הזכירה לי מה אהבתי בהרכב המעניין הזה, אז הנה חמישה שירים מהדיסקוגרפיה שלהם, לאו דווקא ה מוכרים שבהם....
Rocket מתוך Siamese Dream
החלום הסיאמי של ה-Smashing Pumpkins הזניק אותם לשורה הראשונה של אמני הרוק בארה"ב. שירים כמו Today ו-Disarm הפכו להיות חלק מרשימות ההשמעה של המצעדים ברחבי העולם. מתוך האלבום הנפלא הזה שיצא ב-1993, בחרתי דווקא את Rocket הנאיבי, שמדבר על הרצון שלנו לממש את עצמנו בעולם בו לעתים הקשרים גוברים על הכישורים. הם מזכירים לנו שאנחנו מתגעגעים לעצמנו, לכל מה שלעולם לא נהיה. על תחושת ההחמצה שמלווה את ההתפתחות האישית של ילדים שרצו להיות אסטרונאוטים והופכים להיות אנשים שמטגנים נקניקיות על גריל בגינת דשא ירקרקה....
1979 מתוך Mellon Collie And The Infinite Sadness
החיבור הראשוני לשיר הזה הגיע קודם כל לאור העובדה שהוא מציין את שנת הולדתי. האלבום השלישי שלהם היה כבר יצירת מופת מגלומנית שחשפה את היכולות המופלאות של הלהקה לספר סיפור. Mellon Collie And The Infinite Sadness שיצא ב-1995, הביא אלבום כפול שכולל שירי רוק רועשים לצד בלדות ארוכות ואטיות. 1979 הוא שיר נוגה על הנערים על סף שנות ה-80, עם תחושת עוצמה יוצאת דופן המוהלת בתוכה את תקוות הנעורים, חוזק הגוף ותחושת המסוגלות לכבוש את העולם שרק מחכה להם: "מהירים יותר ממהירות הקול, מהירים יותר ממה שחשבנו שנוכל ללכת, תחת קולה של התקווה". ואז בסוף הם מתעוררים אל הרחוב שמקדש את הנחיצות של העכשיו, שכבר לא נותר אף אחד בסביבה. המבט העצוב הזה אל העתיד המנוכר, הוא זה שגרם לי להתאהב בלהקה הזו....
For Martha מתוך Adore
האלבום Adore שיצא ב-1998 כבר הציג את הלהקה בלי צ'מברליין והותיר אותה עם השלישייה המייסדת: קורגן, איהה וורזצקי. זו הייתה להקה מסוחררת מהצלחה שכבר מתחילה לאבד את גבולות החברות בין החברים ואת הטעם להיות יחדיו, או כמו שאמר קורגן על האלבום, מדובר באלבום של להקה מתפוררת. אבל מכל הסחרור הזה יצא אלבום בועט, כועס ופחות מלודי, מה שהופך את הפנינה המיוחדת שבו, For Martha, להרבה יותר מבלדת רוק של כמעט 9 דקות. זה שיר על פרידה ללא דמעות, היכולת להיפרד מבלי להגיד שלום מתוך התקווה להתראות אי שם בצד השני (של העיר, העולם, החיים, תבחרו מה שמתאים לכם...). הגיטרות של איהה והבאס של דארסי מעולם לא היו כל כך מדויקים כמו שירתו של קורגן, כנראה אחת מהפסגות של ההרכב הזה.
Blissed And Gone מתוך Judas O
Judas O הוא אוסף של B-Sides שמאגד עבודות של ה-Smashing Pumpkins לפני הפירוק שלהם ב-2000. לטעמי, מדובר באחד מאלבומי ה-B-Sides הטובים ששמעתי, כשאפשר למצוא בתוכו כמה רגעים מצוינים כמו Aeroplane Flies High ו-Soot And Stars המרגש. יחד עם זאת, Blissed And Gone שסוגר את האסופה הזו הוא שיר יפהפה על כוחה של זוגיות, בעיקר בתקופות משבר. מצד אחד קורגן שר: "ואם את עדיין שרויה בדיכאון, אולי את צריכה אותי בסביבה, לאהוב ולאחוז בך" ומצד שני הוא מבכה על מר גורלו: "לא היה לי מזל, לא הייתה לי בושה, רק 17 ימים גשומים ואת, לנגד עיניי". ונקודת האור הזו שדווקא מסיימת את הסיפור של ההרכב המקורי של ה-Smashing Pumpkins היא קסומה בעיניי גם בימים אלה...
Oceania מתוך The Celestials
ה-"שמיימיים" מגיע מתוך האלבום החדש של ההרכב. זה מתחיל כבלדה שקטה, שמזכירה בתזמורים שלה את שלושת האלבומים הראשונים והופך להיות רועש ככל שהשיר מתקדם. קורגן לא זונח את האג'נדה שליוותה את האלבומים הראשונים של ההרכב ושר על זוגיות וחופש, כמו שהוא אוהב ויודע. אז נכון, השירה שלו עדיין נשמעת כמו יללה, אבל אין הרבה שמייללים כל כך טוב כמוהו...
